מקבץ חדשות

לאחרונה הזנחתי פה קצת את עניין החדשות, אז החלטתי לעשות מקבץ קטן מתחילת החודש לפי סדר ההתרחשות:

3 באוקטובר – קקוטה מיצויו זוכה בפרס שיבאטה רנזאבורו

עטיפת הספר הזוכה – ירח מנייר

קקוטה מיצויו (Kakuta Mitsuyo, 角田光代), אחת הסופרות האהובות עלי (שתרגמתי קטע קטן שלה כאן), זכתה בפרס שיבאטה רנזאבורו (Shibara Renzaburō shō) עבור הרומן שלה (שעדיין לא קראתי) 紙の月 (ירח מנייר, kami no tsuki). הספר מספר (לפי התיאור באמזון) על אישה בת 41 בשם אומזאווה ריקה (Umezawa Rika) שגונבת מהבנק שבו היא עובדת מיליון יין ובורחת לחוץ לארץ.

הפרס שנוסד ב-1988 על שמו של שיבטה רנזבורו (1917-78), שהרומנים ההיסטוריים שלו זכו לפופולריות רבה ביפן, ניתן לסופרים מבוססים ללא קשר לסוגה ספרותית. הפרס ניתן עבור יצירה ספציפית שפורסמה מיולי של שנה קודמת ועד יוני של השנה בה ניתן הפרס. מאחורי הפרס עומדת הוצאה לאור שואישה (Shūeisha, 集英社), המעניקה פרס של 3 מיליון יין לזוכה.

קקוטה נולדה ב-1967 ביוקוהאמה והחלה את הקריירה הספרותית שלה עוד בהיותה סטודנטית לספרות באוניברסיטת ווסדה (Waseda). במהלך הקריירה שלה היא קיבלה פרסים רבים, ביניהם פרס נומה (Noma) ליוצרים חדשים ופרס נאוקי (Naoki), הפרס החשוב ביותר שניתן עבור יצירה פופולרית. בנוסף לרומנים קקוטה כותבת מסות ומאמרים על מגוון נושאים.

יצירותיה טרם תורגמו לעברית, אבל באנגלית יצאו שני תרגומים: אחד הוא Woman on the Other Shore (ביפנית: 対岸の彼女), ספר שהפך לרב מכר גם ביפן וגם בארצות הברית, זכה בפרס נובה ועובד לסדרת דרמה ביפן. הספר מתאר את הבעיות והמכשולים העומדים בפני אישה ביפן המודרנית. יש בו הכל, החל מהתמודדות עם חרם בבית ספר ועד התמודדות עם הציפיות הנוקשות מהאישה להיות עקרת בית ואם טובה, אל מול הצורך (ולא תמיד מטעמי מימוש עצמי) לצאת לעבוד. הספר השני והמעולה במיוחד הוא The Eighth Day (ביפנית: 八日目の蝉, ציקדה בת שמונה ימים), המספר על אישה שגונבת את הילדה של אהובה, איש נשוי, עמו היא מנהלת רומן. הספר כל כך מרתק שפשוט לא יכולתי להניח אותו עד שסיימתי אותו. עקבתי בנשימה עצורה אחרי בריחתה של האישה עם התינוקת ההולכת והגדלה במקומות מסתור ברחבי יפן, כולל כת המתיימרת, בין היתר, לחתור לשיוויון מוחלט בין גברים לנשים, אך ככל כת דורשת צייתנות מוחלטת בתמורה למכסה שהיא מעניקה לנשים המתגוררות בשטחה. הספר עוסק באמהות, בשגעון, באובדן; הוא ריאליסטי מאוד וסוריאליסטי מאוד בעת ובעונה אחת ומאפשר קריאה מורכבת ומעוררת מחשבה לצד עלילה זורמת ומרתקת. נדמה לי שאני צריכה לחזור ולקרוא את הספר ולכתוב עליו ביקורת משמעותית יותר, אבל בינתיים, ובהסתמך על הרושם שנותר לי ממנו כשקראתי אותו לפני שלוש שנים, אני מאוד ממליצה עליו.

11 באוקטובר – הנובל שלא היה

כבר דיווחתי כאן על זכייתו של מו יאן (Mo Yan, 莫言) בנובל, אך כידוע היו ספקולציות רבות סביב הזוכה, ורבים הימרו על מורקמי. בהקשר זה הופיע מאמר מעניין ב-New Yorker בשם The Harukists, Disappointed (ההארוקיסטים, מאוכזבים), המתאר את ה"באז" והציפיה חסרת התקדים שהייתה סביב פרס הנובל לספרות השנה, ואת אכזבתם של מעריציו של מורקמי שהתאספו במיוחד בפאב לצפות בהכרזה על זוכה הפרס. בנוסף, כותב המאמר רולנד קלטס (Roland Kelts) מתאר את מפגשיו עם מורקמי לאורך השנים והתרשמויותיו מהאיש. קלטס מדבר בעיקר על השוני המשמעותי בדמותו של מורקמי ביפן ומחוצה לה: ביפן הוא סופר רב-מכר, המגן באדיקות על פרטיותו וכמעט אף פעם אינו מוכן להתראיין או להיפגש עם מעריציו; ומחוץ ליפן הוא נתפס כ"אלכימאי של מילים" המחבר בין מזרח ומערב ודווקא כאן הוא מוכן להופיע בפומבי ומרבה להיפגש עם הקוראים ולתת הרצאות.

מאמרו של מורקמי בעמוד הראשי של אסהי

קלטס מצטט את דבריו של מורקמי, שאמר לו בראיון ב-1999 בהתייחס לחתן פרס נובל אואה קנזובורו, הידוע בפעילות הפוליטית שלו: "הוא היה סופר בעל עצמה עבורי כשהייתי צעיר, אך לי אין עניין בפוליטיקה או ביציאה בהצהרות. אני משאיר את זה לו. מה שמעניין אותי הם הקוראים שלי". נראה שלאחרונה הנטייה הזאת של מורקמי לא לדבר על פוליטיקה הולכת ונסדקת (יש לשונות רעים שיאמרו שהדבר נבע ממאמץ של הסופר לזכות בפרס נובל), והיינו עדים לביקורתו של מורקמי הנוגעת לנושא הכוח הגרעיני ביפן במעמד קבלת פרס קטלוניה בברצלונה, וב-28 בספטנבר הופיע מאמר של מורקמי תחת הכותרת "אסור לחסום את נתיבי הנפש" בעמוד הראשי של עיתון אסהי (דמיינו מאמר של עמוס עוז בעמוד הראשי של "הארץ"). במאמר מורקמי מדבר על הפגיעה בחילופי תרבות בין יפן לשכנותיה כתוצאה מהסכסוכים הטריטוריאליים האחרונים סביב איי דוקדו/טקשימה ואיי דיאוויו/סנקקו. הוא מזהיר את הפוליטיקאים (יפניים בעיקר) מפני הסכנה שבליבוי רוחות והעצמת תחושת תסכול בעם על רקע טריטוריאלי, ומדמה את סערת הרוחות לשתיית סקה זול, שרק טיפה ממנו גורמת לשכרון חושים, אך הדבר היחיד שנותר ממנו למחרת הוא כאב ראש. עם זאת, מורקמי נמנע מהתבטאויות ישירות מדי ולא הציע פתרון או הכרעה משלו באשר לסכסוכים המדוברים. נותר לראות אם מורקמי ימשיך בקו של התבטאויות פוליטיות או יבחר לחזור אל קונכיית המתבודד שלו.

13 באוקטובר – הלך לעולמו סופר, מתרגם ומבקר ספרות מארויה סאיאיצ'י (Maruya Saiichi).

מארויה סאיצ'י, 87 במותו, החל את הקריירה הספרותית שלו ב-1960 ורק בשנה שעברה יצא הרומן האחרון שכתב. מארויה גויס לצבא במרץ 1945, זמן קצר לפני כניעתה של יפן, בעודו עדיין תלמיד תיכון. השתתפותו במלחמה הסתכמה בחפירת תעלות בכפר במחוז אאומורי, בקצה הצפוני של האי המרכזי הונשו, והוא לא הספיק להשתתף בקרבות. בתום המלחמה הוא השלים את לימודיו בתיכון וסיים תואר בספרות אנגלית באוניברסיטת טוקיו. הוא לא הרגיש נוח עם הסגנון של הספרות היפנית וביקש לפתח סגנון חדש ואישי, ובמסגרת ניסיונותיו לפתח סגנון כזה הוא תרגם ליפנית (יחד עם Takamatsu Yūichi  ו- Nagai Reiji) את אוליסס ואת דיוקן האמן כאיש צעיר של ג'יימס ג'ויס. במהלך חייו הוא זכה במספר פרסים חשובים, כמו פרס אקוטגאווה ופרס טניזאקי, וב-2011 קיבל את אות התרבות מממשלת יפן.

מספר יצירותיו תורגמו לאנגלית על ידי דניס קין: Singular Rebellion, Rain in the Wind, Grass for My Pillow, A Mature Woman.לצערי קראתי רק ספר אחד שלו – Grass for My Pillow, שגיבורו אדם שבחר להשתמט מגיוס לצבא היפני והעביר את המלחמה בנדידה ברחבי יפן, אך גם לאחר המלחמה, כשהוא עובד כפקיד מנהלה באוניברסיטה, לא מצליח למצוא את מקומו בתוך החברה. אף על פי שהספר עוסק בפירוש בטראומה של מלחמת האוקיינוס השקט, אני בזמנו בחרתי לקרוא את הספר כדיון בטבעו של האדם והתנהלותו בתוך החברה באופן כללי. המבנה של הספר המציג את ההווה של הגיבור עם הבזקים לעבר מעורר גם מחשבות על ההשפעה שיש לעבר שלנו על ההווה. ההקדמה של קין על הסופר ועל הרקע ההיסטורי של כתיבתו מחכימה ותורמת מאוד (אם כי, אני תמיד נוהגת לקרוא הקדמות רק אחרי שקראתי את הספר, בגלל זה הרשיתי לעצמי להתעלם חלקית מהנושא של מלחמה במהלך הקריאה).

18 באוקטובר – פרס נוסף לקקוטה מיצויו

נראה שזו עונת הפרסים של גב' קקוטה. היא הוסיפה פרס נוסף אל רשימת הפרסים המרשימה שלה וזכתה בפרס איזומי קיוקה (Izumi Kyōka shō) עבור אוסף הסיפורים むかえの子 (הילד שמעבר, mukae no ko) שהנושא המשותף שלהם הוא תחושת האשמה הרודפת את הגיבורים, שאינם מצליחים להשתחרר מעברם.

פרס איזומי קיוקה נוסד על ידי רשויות העיר קנזאווה ב-1973 לציון 100 שנים להיוולדו של הסופר איזומי קיוקה (Izumi Kyōka). הפרס מוענק מדי שנה עבור יצירה שפורסמה בין אוגוסט של שנה הקודמת להענקת הפרס לבין יולי של אותה שנה. היצירה צריכה להיות בעלת נימה "רומנטית" וועדת הפרס המורכבת מחמישה שופטים מקבלת המלצות מכ-200 סופרים, מבקרים, הוצאות לאור וכתבי עת. הזוכה מקבל מראה ופרס כספי של מיליון יין.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s