והזוכה בפרס נובל הוא…

לא, לא מורקמי.

מו יאן, הזוכה בפרס נובל לספרות

בפרס נובל לספרות זכה השנה דווקא סופר סיני Mo Yan, אשר "באמצעות הריאליזם ההזייתי שלו מחבר בין אגדות עם, היסטוריה והעולם המודרני", כך לפי האקדמיה בשוויץ. "על ידי חיבור בין פנטזיה לריאליזם, בין ההיבטים ההיסטוריים לבין ההיבטים החברתיים, מו יאן הצליח ליצור עולם המזכיר במורכבותו את אלה שניתן למצוא ביצירות של ווילאים פולקנר וגבריאל גרסיה מרקס, ובה בעת נקודת המוצא שלו היא ספרות סינית עתיקה והמסורת שבעל פה" (כך מצטטים ב-The Telegraph).

שאלתי את עצמי אם אני שמחה או מאוכזבת שמורקמי לא זכה, והייתי חייבת להודות בפני עצמי שאני בטוח לא מאוכזבת. כבר זמן מה שאני מנסה להבין מה קרה לקשר שלי עם היצירות שלו, במיוחד מאז שהחל המירוץ לפרס נובל ושמו של מורקמי החל להופיע יותר ויותר בתקשורת, בעקבות דיונים בין מעריציו למבקריו וגם בעקבות ההתבטאויות התכופות שלו בתקשורת בעת האחרונה. לפיכך, להלן כמה הרהורים מאוד אקראים ומאוד לא מלומדים שלי על מערכת היחסים המורכבת שלי עם "מורקמי".

לראושנה קראתי את מורקמי בתרגום לרוסית אחרי שכבר סיימתי את לימודי התואר הראשון שלי באוניברסיטה, והספר הראשון שקראתי היה דרומית לגבול, מערבית לשמש. זה לא הרומן הראשון של מורקמי, ולא הייתה שום סיבה מיוחדת לקרוא דווקא אותו. אני זוכרת שראיתי את הספר בחנות ספרים ואמרתי לי "איזה יופי, סופר יפני, בואו ננסה לקרוא". פתאום גיליתי עבורי עולם חדש, עולם בו אנשים שנפגשו בילדות יכולים להיפגש שוב בבגרותם, עולם בו הגורל יכול להפגיש בין אוהבים ולהפריד ביניהם שוב, עולם בו לא חייבים ללכת בדרך המקובלת בחברה, והנושאים האלה דיברו מאוד אלי, גם מתוקף ניסובת חיי באותה תקופה. הפגישה שלי עם מורקמי התאימה מאוד לעולם הסנטימנטלי שלי, הגורל הפגיש בינינו בזמן הנכון ובמקום הנכון. הספר הבא שניסיתי היה יער נורבגי, וגם מהספר הזה מאוד נהניתי. הרגשתי שיש בו משהו דומה לענוג הוא הלילה של פיצג'רלד, שאני מאוד אוהבת. רק מאוחר יותר גיליתי שמורקמי תרגם את פיצג'רלד ליפנית וכמובן הושפע מיצירתו. חשבתי שענוג הוא הלילה הרבה יותר מורכב וטורד מיער נורבגי, אבל הליריות של מורקמי, והעולם בו אנשים שחייבים להיפגש נפגשים, למרות שהעולם יכול להיות מבלבל ולא מובן, שבו את ליבי. לקראת סוף "הטרילוגיה של העכבר" (המורכבת משמע את הרוח שרה; פינבול, 1973; מרדף הכבשה) נעצרתי. מה אני קוראת, שאלתי את עצמי? הגיבורים מרשים לעצמם להיות לוחמים משום שהם למעשה אגואיסטים בודדים, ללא משפחה, ללא חברים של ממש, ללא קשר לחברה. הם יכולים לא לעבוד, אך בכל זאת יש להם מספיק כסף כדי להתקיים, הם לא מחפשים בנות זוג, אך תמיד תימצא איזו בחורה שתשמח להיכנס איתם למיטה. הרגשתי שלמרות השוני בעלילות, מבחינה רעיונית העולם של מורקמי מיצה את עצמו עבורי. גם הרעיון של האדם "הפשוט" והבודד שיוצא נגד כוחות אימתניים של "ארגון" עוצמתי כלשהו, המבקש ליצור אחדות ואחידות מחשבתית, נראה לי כבר בנאלי מדי מכדי לעסוק בו. אבל. לא יכולתי להפסיק לקרוא. פשוט לא יכולתי. קשה לי להסביר את זה בצורה מלומדת. אולי משום שאף פעם לא ניגשתי לספרים של מורקמי מנקודת מבט של ניתוח ספרותי, אלא באתי אליהם עם לב וראש פתוחים לספוג אותם.

ואולי זו בדיוק התשובה לתעלומת משיכתו הרבה של מורקמי. מורקמי, הידוע באהבתו למוסיקת ג'אז, למעשה כותב ג'אז. הוא לא כותב עלילה מורכבת, הוא לא כותב דמויות מורכבות פסיכולוגית, הוא כותב אווירה. נכון, הוא גם מעלה נושאים חברתיים הקשורים ליפן (מהומות הסטודנטים בשנות ה-60, מלחמת העולם השנייה והשלכותיה), אך העיקר אצלו, לפחות בשבילי, הייתה האווירה. כמו בג'אז (ואני חייבת להודות שאני הדיוט מוחלט בכל מה שקשור למוסיקה) אוסף של צלילים מתחברים באופן כמעט ספונטני לכדי מוסיקה הלוקחת את המאזין למצבי רוח שונים, כך היצירות של מורקמי מעניקות חוויה חושית (הייתי אומרת, ויסצרלית) ולאו דווקא אינטלקטואלית. אין ספק שניתן לנתח את היצירות של מורקמי גם בצורה מאוד אקדמית ותוך שימוש בתיאוריות ספרותיות כאלה ואחרות, וחוקרים שונים עושים את זה בהצלחה, אבל אני לא חושבת שהעומק האינטלקטואלי של היצירות הוא זה שמסביר את כוח משיכתן.

וכך המשכתי לקרוא, על אף שיותר ויותר הפריע לי שהדמויות חסרות עומק פסיכולוגי כלשהו, שאין ביניהן לבין בני אדם רגילים שום דבר משותף, שהן רק ייצוגים של אספקטים שונים בתודעתו של המחבר; על אף הרגשתי שהמסרים מאוד בנאליים (אבל, יש לציין לטובה שמורקמי בדרך כלל לא דוחף אותם בצורה אגרסיבית) ושהקונפליקטים באים על פתרונם בצורה פשטנית מדי ולכן לא מעניינת. אם מישהו מדבר איתי היום על מורקמי, אני אמליץ לו לקרוא ארבעה ספרים: דרומית לגבול, מערבית לשמש, יער נורבגי, ארץ פלאות קשוחה וסוף העולם וקורות הציפור המכנית. אבל אם ישאלו אותי איזה סופר יפני כדאי לקרוא, אני לא אתחיל את הרשימה שלי ממורקמי (אם תשאלו אותי ברגע זה, אמליץ דווקא על מישימה יוקיאו. אדם שהואשם לא אחד בסקסיזם, מילטריזם ולאומנות, אך יצר דמויות אמיתיות, חיות, עם עולם פנימי מורכב).

היצירה האחרונה שלו, 1Q84, אכזבה אותי מאוד, במיוחד לאור ההבטחה שבה ובמיוחד בגלל שזה היה הספר הראשון של מורקמי שקראתי ביפנית, ומאוד התרגשתי מזה שכעת אני יכולה להכיר את יצירתו ללא תיווך. אין ספק שהיצירה היא מגנום אופוס של מורקמי, מבחינה זו שהיא מאגדת את כל מה שהוא עשה עד עכשיו: אנחנו מוצאים את אותם הנושאים של מפגש קרמאתי בילדות (נגיעת היד כרגע מכריע זהה לחלוטין בסצנה שמתרחשת בין טנגו לאואממה בכיתה לבין המתרחש בין האג'ימה לשימאמוטו בביתו של האג'ימה בדרומית לגבול), האדם הקטן מול ארגוני ענק, כתות והסיכון שטמון בהן  – כל אלה כבר הועלו ונלעסו ביצירות השונות של מורקמי. הסגנון אותו סגנון, הדמויות אותן דמויות, הנושאים אותם נושאים. יש ביצירה הזאת וגם בספרים אחרים של מורקמי (אבל לא בכולם) דברים נוספים שטורדים את מנוחתי, או אם לומר בצורה פשוטה יותר – מעצבנים אותי, אבל אני מניחה שזה לא הזמן ולא המקום להרחיב עליהם. במיוחד מה שהיה לי עצוב הוא שלמרות קצביות הכתיבה המאפשרת קריאה מהירה (לפחות עד הספר השלישי, שמאט מאוד את הקצב), נעלמו ב-1Q84 המוסיקה, האווירה, הנגיעה במשהו רגשי. במקום שצלילי המוסיקה ייצרו אווירה וירגשו, לא הפסקתי לשמוע חריקות וזיופים. אני מודה שהאוזן שלי לא מאוד מוסיקלית, אך בכל אופן, הקשר הקרמאתי ביני לבין היצירות של מורקמי נקטע, אבל מי יודע, אולי עוד נשוב וניפגש?

מודעות פרסומת

3 תגובות ל-“והזוכה בפרס נובל הוא…

  1. מסכימה איתך לגמרי לגבי 1Q84. וגם לגבי פיצ'ג'רלד. ואני מרגישה גם את סלינג'ר ואת ריימונד צ'נדלר – לא באופן כללי אלא ברמה של מדיום כמעט, כאילו כתב דרכם (יום אחד כשיהיה לי התקף סבלנות, אכתוב פוסט-חידון של מי הקטע הבא). וישנו גם כפילו האמריקאי, פול אוסטר (טוב, כפילו זה מוגזם, אני יודעת, אם כי יש על מה לדבר). אבל בשבילי זאת לא רק האווירה (גם, גם). במיטבו, מורקמי כותב חתיכות נפש שאין להם שם. וזה מפצה על הרדידות הפסיכולוגית, הגיבורים הם פשוט נשאים של חתיכות נפש שמתממשות בעלילה. ניסיתי לכתוב על זה כאן http://wp.me/pSKif-iU9 בהצלחה חלקית בלבד.

  2. אכן, גם סלינג'ר וגם צ'נדלר – גם אותם תרגם מורקמי ליפנית, וללא ספק הם נכנסו לתוך הד.נ.א הספרותי שלו. הציטוט שלך מאמא אווזה מתאר כל כך מדויק את הרושם שלי ממורקמי, אולי זאת אחת הסיבות לכך שיש לי אליו יחס אמביוולנטי. אני מאוד רוצה לאהוב אותו, במיוחד בזכות אותם הקטעים הנפלאים שנוגעים בנשמה, וכך גם האכזבה שלי גדולה יותר מהקטעים הפחות טובים. אבל אין ספק, כשהוא טוב הוא נפלא. ואני מחכה בקוצר רוח לפוסט-חידון 🙂

  3. פינגבק: מקבץ חדשות | יפן מונוגטארי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s