שתי נשים מיוחדות מיפן וקוריאה

לפני זמן קצר סיימתי לקרוא את זיכרונותיה של הגבירה הייגיונג (Hyegyǒng), נסיכה קוריאנית מהמאה השמונה עשרה. במהלך הקריאה לא יכולתי שלא לחשוב על אישה אחרת – יפנית מהמאה השלוש עשרה הידועה בשם הנזירה אָבוּטְסוּ. למען האמת, אין כמעט שום דבר משותף בין שתי הנשים ובין נסיבות חייהן, אבל היות וכבר נוצרה אצלי בראש האסוציאציה, החלטתי שזאת הזדמנות נהדרת לכתוב על אבוטסו בבלוג הזה.

אז נתחיל מהדברים המשותפים. קודם כל המובן מאליו – שתיהן היו נשים שכתבו, השמות הפרטיים של שתיהן אינם ידועים לנו משום שהיו נשים ולא זכו לרשום את שמן הפרטי בדפי ההיסטוריה, שתיהן פנו בכתביהן אל הדורות הבאים ואל השלטונות, שתיהן פעלו למען עתיד משפחתן ושתיהן הצליחו בכך. שתי הנשים האמיצות האלה חיו בתקופות, במדינות ובנסיבות חיים שונות מאוד, אך המשותף לשתיהן הוא השימוש שעשו בכתיבה לא (רק) כעיסוק אסטטי, אלא גם ובעיקר ככלי פוליטי.

הגבירה הייגיונג (1735-1815)

הגבירה הייגיונג נולדה ב-1735 למשפחת הונג (Hong), משפחת מלומדים חשובה בקוריאה באותה תקופה. ב-1744, בהיותה בת 9 בלבד, היא התחתנה עם יורש העצר סאדו (Sado).  יחסיו של סאדו עם אביו הלכו והידרדרו במהלך השנים, וככל שהדרדרו הלך ושקע סאדו בשיגעון. היעדר תשומת לב מצד אביו גרמה לסאדו לסטות מדרך הישר, וככל שנהג בניגוד לציפיותיו של האב, כך גילה האב יותר ויותר עוינות כלפי הבן. מעגל הקסמים הזה הביא בסופו של דבר לטרגדיה גדולה. בקיץ 1762 הורה המלך יונגג'ו (Yǒngjo) לבנו סאדו בן העשרים ושבע להיכנס לתוך ארגז אורז. הארגז נאטם וסאדו נפטר שמונה ימים מאוחר יותר. הטרגדיה העיבה את חצר המלוכה של שושלת צו'סון (Chǒson) במשך שנים רבות. בנוסף לתככים הרבים שהביאו להוצאה להורג של הונג אינהאן (Hong Inhan), דודהּ של הייגיונג ושל הונג נאגין (Hong Nagin), אחיה הצעיר והאהוב שהואשם בכך שהפך לקתולי, ולהפצת שמועות ופגיעה במעמדו של אביה, הביא האירוע להטלת ספק בלגיטימיות של צ'ונגג'ו (Chǒngjo), בנה של הייגיונג מנסיך סאדו.

בזיכרונותיה, הגבירה הייגיונג טוענת לחפותם של בני משפחתה וגם ללגיטימיות השלטונית של צאצאיה.  "הזיכרונות" למעשה מורכבים מארבעה טקסטים שונים שנכתבו באירועים שונים במהלך עשר שנים. בטקסט הראשון שנכתב ב-1795 הוא תיאור חייה של הייגיונג ושל משפחתה והוא פונה לאחיינה בקול סמכותי של זקנת המשפחה. בטקסטים משנים 1801 ו-1802, שנכתבו אחרי מותו של בנה צ'ונגג'ו ב-1800 ולאחר הוצאתו להורג של אחיה הצעיר הונג נאגין, פונה הייגיונג לנכדהּ, המלך סאנג'ו (Sanjo). בטקסטים אלה היא טוענת לחפותם של אחיה ושל דודהּ שהוצא להורג ב-1776. הייגיונג זכתה לראות את אחיה מנוקה מכל אשמה ב-1807, אך שמו של דודה נוקה רק ב-1855, ארבעים שנה אחרי מותה. הטקסט האחרון מ-1805 מתאר בפירוט את מסכת הייסורים שעברה היא וכל חצר המלוכה ואת שרשרת האירועים שהובילה לטרגדיה האיומה של רצח בן על ידי אביו. בחכמה רבה היא מצליחה להראות כבוד ראוי למלך יונגג'ו ולהציגו כמלך הדואג לעמו ולממלכתו, אך גם להראות את סאדו באור אנושי, כבן החרד אל מול נוקשותו של אביו, אך בשום אופן איננו בוגד.

קצרה היריעה כאן מלתאר את כל האירועים והדקויות ולהציג באופן מלא את דמותה של הגבירה הייגיונג, ולכן אני רוצה מאוד להמליץ לקרוא את זיכרונותיה, בתרגום נהדר עם הקדמה מעולה, המסייעת גם לקורא ההדיוט להתמצא בעולם הפוליטי המורכב של קוריאה במאה השמונה עשרה. הערות שוליים מסייעות במהלך הקריאה, גם למי שאינו בקיא בתרבות ובפוליטיקה של קוראיה באותה תקופה, והערות סיום פונות למי שבקיא יותר בנושא ומעוניין להרחיב את הידע שלו. אין צורך בידע קודם על קוריאה, אבל חובה להתכונן לפתיחת תיאבון אדיר לרכוש ידע כזה, כשחצר המלוכה של קוריאה מתעוררת לחיים מבין דפי הספר בקולה של אישה מיוחדת.

הנזירה אבוטסו (1222-83)

הנזירה אבוטסו, מאה 14

אבוטסו היא האישה האחרונה המפורסמת כסופרת ביפן לפני שובן של הנשים לזירה הספרותית בסוף המאה התשע-עשרה, והיא מסמלת במידה רבה סוף של עידן בהיסטוריה הספרותית והחברתית ביפן. אבוטסו חיה בתקופה בה הנשים הלכו ונדחקו יותר ויותר מבחינת זכויות חברתיות, ועדיין היא נלחמה להציב את עצמה כראש "דרך הוואקה", דרך השירה היפנית, גם אם באופן זמני, כמחליפה של בנה הקטין. חמושה באמונתה בסוטרת הלוטוס, המבטיחה במספר מקומות הארה גם עבור נשים בגופן שלן (התפיסה הרווחת ברוב זרמי הבודהיזם הייתה שעל מנת לזכות בהארה אישה צריכה להיוולד בגוף של גבר), ברטוריקה המבטיחה שלכולם יש טבע בודהא ובתפיסה של שירה כבעלת כוח השפעה מאגי, היא לא הרפתה ונלחמה מול הרשויות למען עתיד בנה עד מותה.

לאבוטסו שמור מקום מיוחד במסורת השירה היפנית, גם כאישה משכילה בפני עצמה ובמיוחד כזוגתו של פוג'יווארה טמאיאה (Fujiwara Tameie, 1198-1275), נצר לאסכולת השירה החשובה, החזקה והסמכותית ביותר שקמה עד אותה עת ביפן, בית מיקוהידארי (Mikohidari). משוררי בית מיקוהידארי בנו את מסורת השירה ואת מעמדם הפוליטי והכלכלי לאורך שנים, החל מתחילת המאה-11. זה אולי נשמע מפתיע היום בישראל, אך היכולת לחבר שירה ביפן העתיקה, הייתה יכולה להעניק לאדם כוח פוליטי ממשי (וגם נקודות זכות אצל מושא של חיזורים רומנטיים). זאת משום שידוע כי השירה היפנית שימשה מאז העת העתיקה ככלי המאפשר לפנות לאלים וכי יוחסו לה כוחות מאגיים, אשר יש ביכולתם להשפיע על המציאות.

Japanese poetry has the human heart as seed and myriads of words as leaves. It comes into being when men use the seen and the heard to give voice to feelings aroused by the innumerable events in their lives. […] It is the song that moves heaven and earth without effort, stirs emotions in the invisible spirits and gods, brings harmony to the relations between men and women, and calms the hearts of fierce warriors[1].

כך כתב קי נו טסוריוקי (Ki no Tsurayuki, 872-945), המשורר החשוב של יפן העתיקה, בהקדמה לאוסף הקיסרי הראשון של שירה ביפן, קוקין וואקה שו (אוסף שירים עתיקים וחדשים, kokin waka shū),אותו הוא גם ערך.

טמאיאה, בתור נצר למשפחה שביססה את מעמדה כמשוררים וכשומרי מסורת ודרך השירה (במונחים בודהיסטיים), היה אמור להעביר את כל הכתבים על פואטיקה, את כל העותקים של טקסטים פואטיים עתיקים וגם את נכסי הנדל"ן שמשפחתו צברה במהלך השנים לבנו טמאוג'י (Tameuji, 1222-86), אך הופעתה של אבוטסו, שכונתה אז אנקמון-אין נו שיג'ו (Ankamon-in no Shijō) בחייו של טמאיאה, שהיה אז בשנות החמישים לחייו, שינתה את מהלך העניינים.

אבוטסו החלה את הקריירה שלה בחצר של הנסיכה הקיסרית אנקמון-אין (Ankamon-in, 1209-83) ובנתה לעצמה מוניטין של אישה משכילה, בעלת ידע רב בקלאסיקות היפניות וכמשוררת. כאשר הייתה בסוף שנות העשרים לחייה ואם לבן אחד לפחות ולבת (כן, לא ידוע לנו כמה ילדים בדיוק היו לה וגם לא מי האבות של ילדים אלה), התחילה לעבוד אצל טמאיאה כמעתיקת טקסטים ועם הזמן הפכה לתלמידתו, עוזרתו האישית ובסופו של דבר לבת זוגו. היא ניצלה את מעמדה בביתו של טמאיאה ואת היחסים המעורערים שלו עם בנו טמאוג'י (היורש המיועד לבית השירה של מיקוהידארי) כדי להבטיח את עתידו של בנה טמסקה (Tamesuke, 1263-1328), בנה הראשון מטמאיאה, כיורש הראשי לקניין הרוחני והפיזי של אביו. טמאיאה השתכנע ושינה את צוואתו, לפיה הוריש מספר נחלות לטמסקה וגם החל להעביר אליו את נכסי הפואטיקה המשפחתיים. אך לאחר פטירתו, טמאוג'י לא היה מוכן לוותר כל כך בקלות על הבכורה והתפתח מאבק משפטי ממושך על ירושה, שהסתבך, בין היתר, בשל כפילות רשויות באותה תקופה ביפן. לאחר שהשתדלותה אצל הרשויות בהיאן (שנקראת היום קיוטו, ובה ישב הקיסר) לא צלחה, אבוטסו בת החמישים ושבע יצאה בשנת 1279 לקמקורה (שם ישבו שלטונות השוגון) להגיש את תביעתה בפני הרשויות שם.

הדפס מתוך "יומן של היום השישה-עשרה", תחילת תקופת אדו, מאוסף המכון לספרות לאומית ביפן.

אבוטסו נפטרה בקמקורה בלי שהעניין יוסדר. היא השאירה אחריה ספר הדרכה על שירה  עגור הלילה (Yoru no Tsuru) או בשמו האחר לימודי גינה (Niwa no Oshie) וספר הדרכה על התנהגות בחצר הקיסרית, שככל הנראה היה מיועד לבתה. בנוסף, נותרו אחריה שני יומנים –  האחד בשם תנומה (Utatane) שכתבה בימי נעוריה והשני והיותר ידוע  יומן הירח של היום השישה–עשר (Izayoi nikki), אותו כתבה במהלך מסעה לקמקורה כחלק ממאמציה לגרום לרשויות בקמקורה להכיר בבנה כיורש חוקי לנכסים ולמורשת הפואטית של בעלה. הנחלה שהייתה הנדל"ן שבמרכז התביעה המשפטית הועברה לטמסקה רק ב-1313, וכל יתר הזכויות הועברו למשפחתו של טמסקה רק ב-1416. בית מיקוהידארי לא הצליח לשמור על אחדותו, אך האסכולה שהוביל טמסקה, בנה של אבוטסו, הפכה לאסכולת שירה מאוד חשובה ושיחקה תפקיד משמעותי בהיסטוריה הפואטית של יפן.

כל אחת מהנשים השתמשה ברטוריקה המתאימה למדינתה. הגבירה הייגיונג שמה דגש רב על ערכים קונפוציאניים ועל כך שבני משפחתה היו בנים, אבות ומשרתים נאמנים לשליט. הנזירה אבוטסו השתמשה ברטוריקה מהעולם הבודהיסטי ובתפיסה של השירה ככלי פוליטי. הגבירה הייגיונג כתבה בהנגול (הכתב הקוריאני הפונטי, זה בו משתמשים היום), אך היא כתבה בסוגות שהיו שמורות לגברים. יומנה של אבוטסוני אומנם נכתב בסוגה של יומן, בה כתבו נשים רבות לפניה, אך היומן שלה הוא לא יומן רגיל, אלא יומן מסע, ובכך הוא משתלב בתוך מסורת של כתיבת יומני מסע על ידי גברים, כמו זה הידוע של קי נו טסוריוקי, וזהו גם יומן שמטרתו השפעה פוליטית דרך פואטיקה. על ידי חריגה ממקומן כנשים, הצליחו השתיים במשימתן – הגבירה הייגיונג טיהרה את שמם של בני משפחתה והנזירה אבוטסו הצליחה להחזיר את האדמות ואת היוקרה לבנה טמסקה, ולהביא לעלייתה של אסכולת רייזיי, שהשפעתה הייתה רבה לאורך ההיסטוריה הפואטית של יפן.

 לקרוא עוד?

יומן הירח של היום השישה–עשר בתרגום לאנגלית:

Abutsu-ni. The Journal of the Sixteenth-Night Moon. Translated by Helen Craig  McCullough. In Classical Japanese Prose, translated by Helen Craig McCullough. Stanford: Stanford University Press, 1990.

משפחת בעלה של הנזירה אבוטסו – שירה, פוליטיקה ותככים משפחתיים ביפן:

Carter, Steven D. Householders : the Reizei family in Japanese History. Cambridge: Harvard University Press. 2007.

זיכרונותיה של הגבירה הייגיונג:

The Memoirs of Lady Hyegyǒng: The Autobiographical Writings of a Crown Princess of Eighteenth-Century Korea. Translated by JaHyum Kim Haboush. University of California Press, 1996.


[1] Ki no Tsurayuki, “Kana preface,” Kokin Wakashū The First Imperial Anthology of Japanese Poetry: With Tosa Nikki and Shinsen Waka, trans. Helen Craig McCullough (Stanford: Stanford University Pres, 1985): 3.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s