שמיים כחולים, אדמה לבנה/ הירומי קוואקמי

על היצירה

אני[…] לא יכולתי להחשיב את עצמי 'מבוגרת' לפי הספר. ביסודי הייתי די בוגרת לגילי, אבל ככל שהמשכתי בחטיבה ובתיכון נעשיתי בוגרת פחות. נוסף לזה, ככל שעבר הזמן נעשיתי אישה ילדותית. כנראה במהותי אני לא מתואמת עם הזמן.

כך מעידה על עצמה צוּקיקוֺ אוֺמָצ'י, גיבורת הספר שמים כחולים, אדמה לבנה מאת הירומי קוואקמי. צוקיקו היא רווקה בסוף שנות השלושים לחייה, שלמרות ניהול חיים רגילים לחלוטין, הכוללים עבודה פקידותית, יציאה לדייטים ופגישות עם חברות, חשה תלישות מהחיים ובדידות. ערב אחד, כשהיא מגיעה לשתות לבד בבר, היא פוגשת את מי שהיה המורה שלה לספרות בתיכון, ולאט לאט מתפתחת ביניהם מערכת יחסים מורכבת או כפי שאומר המורה עצמו "קשר רציני המבוסס על אהבה". זהו לא רומן ולא סיפור אהבה רגיל, אלא מפגש בין שתי נפשות בודדות המוצאות את עצמן לפתע יחד באותה נקודת זמן ונמשכות אחת לשנייה באופן שלא ניתן לכנותו אלא משיכה קרמתית. בספרות היפנית, אנחנו מוצאים פעמים רבות מפגשים בין בני אדם, שהגיבורים עצמם רואים בהם קשר שנקבע ונמשך עוד מגלגולים קודמים. קשר כזה הוא יותר חזק מהמציאות ובלתי נמנע, עד כמה שייראה בלתי צפוי, כמו הקשר בין צוקיקו שמעולם לא אהבה ולא השקיעה בלימודי הספרות לבין המורה המבוגר ממנה בשלושים שנה, שאינו מפסיק לצטט מהספרות היפנית הקלאסית.

ספר זה שונה מסגנונה הסוריאליסטי של קוואקמי שזיכה אותה בפרס אקוטגאווה על Hebi wo Fumu (לדרוך על נחש) ושמוכרת לקוראים במערב מהיצירות הקצרות שלה Mogera Wogura (חפרפת), Ryūgū (ארמון של מלך דרקון, In the Palace of the Dragon King) ומצמד הסיפורים הקצרים Kami-sama (שתורגמו לאנגלית כ-God Bless You). יצירות אלה, המתקיימות במרחב בין מציאות לבין הזיה ובין עבר להווה, ספוגות באווירה של אגדה ומביאות את החיבור בין האדם לבין הטבע אל תוך העולם המודרני. ב-Hebi wo Fumu, למשל, אישה דורכת על נחש בדרך לעבודה, שהופך בעצמו לאישה כבת חמישים ונעלם. כשהגיבורה שבה הביתה האישה מחכה לה עם ארוחת ערב וטוענת כי היא אמה. לאט לאט נשאבים גם הגיבורה וגם הקורא לתוך עולם מיתי הבוחן מחדש את הדימוי המורכב של נחש בפולקלור היפני וגם את היחסים בין אמהות ובנות בחברה יפנית מודרנית.

מפגשים בין אדם לבין הטבעי או העל טבעי, המתקיימים באותו מרחב ביניים שמאפשר קיום  מטמורפוזות וטשטוש גבולות בין זהויות, בין מקומות ובין זמנים, עומדים גם במרכז היצירות האחרות של קוואקמי. ב- Ryūgū הדוברת פוגשת את הסבתא-רבא שלה שנראית כמו ילדה קטנה, המגיעה רק עד ברכיה של הדוברת. הסיפור נע בין השיחה שמתקיימת בין הסבתא-רבא לבין הדוברת במטבח ביתה, לבין סיפור חייה של הסבתא-רבא, שכולל גילוי קול שמדבר מגרונה, קיבוץ נדבות בכפרי דייגים, הולדת ילדים רבים, רצח ונדודים אינסופיים. ב-Kami-sama הדוברת יוצאת לטיול בטבע עם דוב, שזה עתה עבר לגור בבניין הדירות שלה. ב-Mogera Wogura הגיבור הוא חפרפת יפנית (זכר) שחי עם אשתו במחילה מתחת לטוקיו. ביום הוא עובד בחברה יפנית רגילה ועוסק בחישובים סטטיסטיים, אחרי העבודה הוא שותה בירה בבר ואוסף בני אדם ש"איבדו את העוז לחיות", מכניס אותם לתוך כיסי מעילו ומביא אותם למחילתו.

שמים כחולים, אדמה לבנה הוא הספר הראשון של קווקאמי המתורגם לעברית, מה שאומר שהקורא הישראלי נחשף לצד הפחות סוריאליסטי והיותר לירי של קוואקמי, שבעיניי נראה דווקא פחות מעניין. הספר בנוי משבעה עשר פרקים, שכל אחד מהם הוא תמונה קטנה מחייה של צוקיקו, מפגש קטן בין צוקיקו לבין המורה. בכל אחד מהמפגשים לא קורה הרבה, אך לאט לאט הקורא לומד להכיר גם את צוקיקו וגם את המורה, למרות מיעוט הפרטים הידועים לנו על חיי היום יום שלהם. על המורה אנחנו יודעים רק את מה שבחר לספר לצוקיקו על עברו ומה שצוקיקו בחרה לספר לנו על מפגשיהם, וגם על עצמה היא לא מספרת לנו הרבה, אולי גם משום שלא קורים לה דברים רבים. היא אישה רגילה, שהולכת לעבודה, חוזרת הביתה, מנסה להחליף נורה במטבח, יוצאת עם בחורים ונפרדת מהם, נוסעת לבקר את הוריה לקראת שנה חדשה. היא חיה חיי בדידות רגילים לחלוטין של אדם שמצד אחד מרגיש לא נוח בתוך מערכות יחסים או קשרים שנתפסים כרגילים ו"לפי הספר" ומצד שני עדיין מחפש קרבה והבנה, אותה קרבה והבנה שלא ניתן להסביר באמצעות כלים של היגיון.

הרוגע, האיטיות, היעדר התרחשויות משמעותיות, האווירה המתוקה-מרירה, המלנכוליה העדינה שאולי אפשר לאפיין אותה במילה היפנית אוורה (aware), כל אלה כמובן הם מרכיבים למתכון מוצלח מאוד לרב מכר,שיכול לגעת לא רק בלבם של הקוראים ביפן, אלא גם בלבם של קוראים ברחבי העולם. זאת, אני מניחה, גם הייתה הסיבה לכך שדווקא יצירה זו נבחרה לתרגום ולא יצירה אחרת של קוואקמי. ועדיין, הספר הוא לא רק מלודרמה, המתרחשת על רקע חילופי עונות שנה ביפן, שאפשר להרגישן גם בהרים מחוץ לעיר וגם בבר לילי בטוקיו.

על הסופרת

הירומי קוואקמי נולדה ב-1 באפריל 1958 בטוקיו. ב-1980 היא סיימה תואר בביולוגיה באוניברסיטת אוצ'אנומיזו. עוד במהלך לימודיה פרסמה סיפורים ועבדה בתור עורכת בכתב עת המוקדש ל"גל חדש של מדע בדיוני", שם המשיכה לעבוד גם אחרי סיום לימודיה. אחרי שכתב העת נסגר ב-1982 עבדה במשך ארבע שנים כמורה לביולוגיה. בשנת 1994 עוררה עניין בקרב מבקרי ספרות וקוראים ביפן עם זכייתה בפרס פסקל ליוצרים חדשים עבור Kami-sama. בשנת 1996 היא קיבלה פרס אקוטגווה עבור Hebi wo fumu. משנת 2007 היא מכהנת כחברה בחבר השופטים של פרס אקוטגווה ומשנת 2011 גם יושבת בחבר השופטים של פרסי טניזקי ג'ונאיצ'ירו ומישימה יוקיאו.

ספרה שמיים כחולים, אדמה לבנה פורסם בשנת 2001 וזכה בפרס טניזקי ג'ונאיצ'ירו, פרס חשוב מאוד הניתן לסופרים מבוססים עבור יצירות ארוכות. ספר זה היה גם רב המכר הראשון של קווקאמי, והוא אף הוסרט לדרמה טלוויזיונית בשנת 2003.

על שם הספר

השם שניתן לספר בעברית, שמיים כחולים, אדמה לבנה, משקף יותר את האספקט הנוגה של היצירה, ואילו השם המקורי, "תיקו של המורה", מכוון לקריאה יותר עמוקה ויותר מטרידה ומעוררת חשיבה, ואני קצת מצטערת שוויתרו על השם המקורי. גם לגרמנית הספר תורגם באותה צורה ב-2008 כ-Der Himmel ist blau, die Erde ist weiß, ולעומת זאת באנגלית שימרו בשם The Briefcase את ההתייחסות המקורית לתיק. אני תמיד תוהה מה גורם להוצאות לאור לשנות את השמות של הספרים. במקרה הזה, אני מניחה שבישראל ניסו יותר לכוון ליפן ה"זנית" (היצירה גם מכונה זן-פופ על הכריכה האחורית) ובארצות הברית חשו יותר בטוחים בכך שספר של קווקאמי יתקבל בהצלחה, בקרב קהל המעריצים הקיים. נשאר רק לבנות קהל מעריצים בישראל.

על התרגום:

לסיום, אני חייבת להתייחס לנושא של תרגום.

הלית ישורון, המתרגמת של הזמן האבוד מאת מרסל פרוסט לעברית, בהערותיה לתרגום של הזמן שנמצא, הכרך האחרון של יצירתו של פרוסט, אומרת כך:

יצירה מתורגמת נראית כמובלעת בתרבות המקום, וגם הקליטה שלה נעשית דרך הזרוּת ולא דרך המוּכָּרות. אין מה לדבר על פמיליאריות, או על אינטימיות, וגם לא על זיכרון משותף. זה לא מקור, זה תרגום. אבל צריך להשכיל וליצור שפה בעלת אזרחות כפולה.

המלאכה של יצירת "שפה בעלת אזרחות כפולה" היא בשום אופן איננה מלאכה פשוטה. אני רוחשת כבוד עצום כלפי מי שלוקח על עצמו לכתוב בעברית יצירה שבמקור הייתה כתובה בשפה אחרת, ובמיוחד בשפה יפנית, אשר, מהתנסות שלי, היא שפה מאוד לא פשוטה ומאוד רחוקה מהשפה העברית מבחינת המבנה התחבירי, אוצר המילים, עולם המושגים והעולם התרבותי הקיימים בה. אין זה פשוט להביא את העולם של בר או של שוק בטוקיו, בהם מבקרים צוקיקו והמורה, אל העולם הישראלי. העצים, החרקים, המאכלים, החפצים השונים בהם מלא הספר אינם מוכרים כדברים יומיומיים לקורא הישראלי או אינם מוכרים לו כלל. עם זאת, השפה בה כתובה היצירה ובה הדמויות המדברות היא מאוד פשוטה, יומיומית וזורמת, וזה מה שהיה עשוי להקל על הקריאה ולרכך את הכניסה אל עולם היצירה.

אך ככל הנראה ההחלטה של המתרגמת או של העורכים הייתה ליצור טקסט כמה שיותר זר ואקזוטי. השפה בשמיים כחולים, אדמה לבנה היא, כמובן, לא יפנית, אך היא גם לא עברית. מבני משפט, צורות ביטוי ושימוש בזמנים באופן לא אופייני לעברית יוצרים לעיתים קרובות מדי שפה שהייתי מכנה אותה "יפנית בעברית". למשל אפשר למצוא בספר את הקטע הבא:

"גברת צוקיקו, אמרתי לך שאשאר תמיד לצדך".
הוא אומנם אמר תמיד לצדך, אבל אני יודעת שהוא ישאיר אותי מאחור ויתקדם במהירות. גברת צוקיקו, את ממש חלשה. זה בגלל סגנון החיים שלך שהוא רציני. כאלה משפטים יגיד לי המורה וילך.

כמובן, הטקסט עדיין קריא, אבל התחושה היא שקוראים משהו מאוד זר. זאת וודאי תחושה סובייקטיבית שלי, אך השפה מאוד הקשתה עלי להתקדם בתוך הספר, עד כדי כך שפניתי לחפש את המקור היפני. למזלי ב"אמזון" יפן ניתנת אפשרות לקרוא מספר עמודים מהספר, ואכן השפה של הספר במקור מאוד פשוטה וטבעית. המשפטים לא ארוכים וקצביים, אך הם לא נשמעים לא טבעיים, כפי שלעיתים הטקסט נשמע בעברית. אני יודעת מתרגילים רבים שעשיתי, כמה קשה לפעמים להתנתק משפת המקור ולעבור אל שפת היעד, משום שתמיד יש פחד שאפספס משהו, אם לא אצמד לטקסט, אבל לעיתים היצמדות זו עלולה להיות מסוכנת ולגרום להזרה גמורה של טקסט, שלא היה אמור להיות זר עד כדי כך.

ארשה לעצמי לצטט שוב מדבריה של ישורון:
הרונימוס
הקדוש, מתרגם התנ"ך ללטינית, פטרונם של המתרגמים, ידע שהתרגום הוא המעביר הגדול, הסירה, המסירה, משפה לשפה, מגדה לגדה, וכשהמתרגמים עולים על ספינתו של חֵרון, אל השאול, מה שאנו עלולים להעביר אל הגדה האחרת – הוא בדרך־כלל כבר גווייה.

אין בכוונתי לומר שנעמי עזר נקשימה העבירה אלינו גווייה, אך ייתכן שגופו של הטקסט ניזוק בהעברה. תרגום טוב עשוי להעשיר את שפת ותרבות היעד בכך שיביא אליהם עולם מושגים חדש, אבל היצמדות רבה מדי למקור, עלולה ליצור זרות וריחוק. כמו כן, התרגום לא צריך להיות זורם וקולח, אם המקור הוא לא זורם וקולח, אך הוא חייב להישמע טבעי בשפת היעד אם במקור הטקסט נשמע טבעי.

ולאחר שאמרתי את כל זה, אני רוצה להדגיש שאני מאוד שמחה שהוצאת אור קטנה לקחה על עצמה לתרגם את אחת הסופרות העכשוויות החשובות ביפן ושאני מאושרת שבחרו להשקיע בתרגום מיפנית ולא מתרגום מתווך. כל כך כיף לדעת שיש עניין בספרות יפנית במדינה הקטנה שלנו, ובאמת שליפן יש הרבה מה להציע.

ביקורות נוספות על הספר:

ביקורת של עמיחי שלו ב-ynet
ביקורת של רות אלמוג ב"הארץ"

* * *

מחברת: קוואקמי, הירומי
כותרת בעברית: שמים כחולים, אדמה לבנה
כותרת במקור: Sensei no kaban (תיקו של המורה)
הוצאה: סמטאות, 2012
תרגום: נעמי עזר נקשימה
מספר עמודים: 224

תגובה אחת ל-“שמיים כחולים, אדמה לבנה/ הירומי קוואקמי

  1. פינגבק: ספרות יפנית ברשת | יפן מונוגטארי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s