5.5 – חג הילדים ביפן

לפני חודשיים כתבתי כאן על חג הבנות, והפעם הגיע הזמן לכתוב על חג הבנים. גם חג הבנים שייך לאחד מחמשת מועדי השנה (五節句, gosekku) שקבעו השלטונות בתקופת טוקוגאווה (1600-1868). [הערת אגב קטנה: אדו וטוקוגאווה אלה שני שמות לאותו פרק זמן בהיסטוריה היפנית, אדו הוא שמה של עיר הבירה באותה תקופה, שהיום נקראית טוקיו, וטוקוגאווה זה שם משפחה של משפחת השוגון, השליט ביפן באותה תקופה. אני משתמשת בשמות האלה לסירוגין]. כמו חג הבנות, גם חג הבנים עבר תהפוכות ושינויים במהלך השנים ועבר דרך ארוכה מיום שנתפס כמסוכן מבחינת רוחות רעות ומחלות וכמועד שנועד לביצוע טקסי טהרה, הפך ליום של לוחמים, ליום של בנים והופיע בימינו בשמו החדש "יום הילדים". אז היום אני רוצה לספר קצת על ההתפתחות ועל המנהגים של החג, וכמובן, היות ומדובר בבלוג "ספרותי" אביא גם קטעים מתוך הספרות היפנית, הקשורים לחג.

אבל נחזור לימינו: ב-5 במאי חוגגים ביפן את "יום הילדים" (こどもの日, kodomo no hi). זהו אחד מהחגים הלאומיים והוא חותם את מה שמוכר ביפן בתור Golden Week, סדרה של ימי חג הבאים בזה אחר זה, החל מיום שוואה (shōwa no hi) ב-29 באפריל, דרך יום החוקה ב-3 במאי ויום הצמחייה (midori no hi) ב-4 במאי.

לפי סעיף 2 לחוק חגים ציבוריים (国民の祝日に関する法律, Kokumin no Shukujitsu ni Kansuru Hōritsu)  משנת 1984, 5 במאי הוא יום שנועד "להביע כבוד כלפי ייחודיותם של הילדים ודאגה לאושרם, יחד עם הכרת תודה לאמהות".

שורשיו של חג זה עמוקים הרבה יותר מאשר 5 במאי 1984, אז הוא הוכרז כאחד מהחגים הלאומיים, וניתן למצוא אותם בראשיתה של יפן, במאות השביעית והשמינית. מעניין מאוד לעקוב אחר התפתחותו של החג מראשיתו כמועד בו בוצעו טקסים להרחקת מחלות, דרך אסטטיזציה של טקסי ההיטהרות בקרב האצולה בתקופת היאן (794-1185), הפיכתו ליום חגיגת רוח הקרב של הסמוראים לאחר קריסתה של תרבות היאן ועלייתה של האצולה הלוחמת, ועד הפיכתו ליום חגם של בנים באופן כללי (כפי שה-3 במרץ הוא חגן של הבנות) בתקופת אדו (1600-1868). כיום, למרות הגדרתו כיומם של כל הילדים, ממשיכים סממניו של החג להיות כשל יום הבנים, בדומה למה שהיו בתקופת אדו, ורבים עדיין מכנים את החג בשמות בהם המועד היה מוכר בעבר: 端午の節句, Tango no Sekku, ו-菖蒲の節句, Shōbu no Sekku.

 תקופת היאן – היטהרות אסטטית

Sakai Hōitsu, ציפורים ופרחים של שניים עשר החודשים (1823), החודש החמישי.

מקורו של מועד היום החמישי בחודש החמישי (לפי לוח שנה ירחי-שמשי) הוא בסין העתיקה (והיום ידוע בסין כ- Duanwu Festival), וכמו מועדים אחרים הגיע ליפן במאות השביעית והשמינית, כשהמדינה הצעירה שאבה בשקיקה את התרבות הסינית. החודש החמישי נקרא "חודש הסוס" (午) ויום הסוס הראשון (端) בחודש כזה נחשב למסוכן במיוחד מבחינת הידבקות במחלות. לכן ביום זה התפתחו טקסים שנועדו להרחיק את הרוחות הרעות ולמנוע המתפשטות של מחלות. כבר מתחילת המאה השמינית ביפן נחשבו צמחים עם ריח חזק, כמו אירוסים (菖蒲, shōbu) ולענה מצויה (yomogi) כבעלי כוח מטהר, ואנשים הצמידו אותם לגופם ולשיערם וגם אל גגות בתיהם.

בתקופת היאן הפך היום החמישי בחודש החמישי למועד החשוב ביותר של קיץ (למעשה היום החמישי בחודש החמישי לפי הלוח העתיק פתח את עונת הקיץ). אנשי האצולה קישטו את בתיהם בפרחי אירוס, הכינו כדורי מרפא  (薬玉, kusudama) עשויים מקטורת ומקושטים בסרטים צבעוניים ועטו על עצמם מלבושי חג שגם כן קושטו בפרחי אירוס. בנוסף לאלה, בחצר הקיסר התקיימה גם תחרות קשתות רכובה שלאחריה נערך משתה מפואר. סיי שונגון (965? – 1017?), אשת חצר בתקופת היאן, ביומנה המפורסם המכונה ספר הכרית (枕草子, makura no sōshi) כותבת כך:

There is nothing to equal the Festival of the Fifth Month, when the scent of the iris and the sage-brush mingle so charmingly. From the Ninefold Enclosure of the Imperial Palace down to the cottages of the common folk, there is not a place where people are not busy covering their roofs with leaves of iris and branches of sage-brush. Everyone wants his own house to be decorated most luxuriantly. All this is a splendid thing which never occurs on any other occasion.

On the actual day of the festival the sky is usually cloudy. Herbal balls, decorated with braded strings of many colours, have been brought to the Empress's palace by the Bureau of the Wardrobe, and they are now attached to the pillars on both sides of the main hall in which stands Her Majesty's curtain-dais. […]

During the course of this festive day gifts are exchanged, and young people decorate their hair with iris; they attach taboo tags to their clothes, and adorn their coats and Chinese jackets with long iris roots or sprigs of azalea, orange, and other attractive plants, which they secure to their sleeves with plaited cords, died in uneven shadings. Though there is nothing new about any of this, it is very charming. After all, do people tire of the cherry trees because they blossom every spring? [1]

Yanagisawa Kien, פרחים של שלושה מועדים שנתיים (מאה 18), החודש החמישי [דוגמא ל"כדור מרפא"]

שני מושגים בתיאור היפה הזה של החג דורשים הסבר: "taboo tags" ו-"taboo tags". "herbal balls" אלה לוחיות עשויות עץ ערבה עם המילה "התנזרות" (物忌, monoimi) כתובה עליהן. את הלוחיות האלה ענדו הגברים על כובעיהם ונשים על שמלותיהן כסימן לכך שהם נמצאים בתקופה של התנזרות ריטואלית (ממאכלים מסוימים או ממעשים מסוימים) כדי להימנע ממזל רע. בלוחיות אלה השתמשו לא רק במועדים שנועדו להיטהרות אלה גם במקרים של מחלה או אם מומחה ליין-יאנג חזה לאדם מזל רע באותו יום. "herbal balls" או "כדורי מרפא" הם צמחי מרפא צרורים בצורת כדור בתוך שקיות קטנות עשויות כותנה או משי. את השקיות קישטו בפרחים שונים ובסרטים צבעוניים ותלו בבתים כדי להגן על דרי הבית מפני מחלות ורעות אחרות.

למרות האזכור של "לוחיות התנזרות" ו"כדורי מרפא" האווירה האופפת את התיאור היא של אלגנטיות ופאר. סיי שונגון מדגישה את היופי והחגיגיות של האירוע, ונמנעת מליצור תיאור הנושא קונוטציה של מחלות ומגפות, שלשם מניעתן האירוע נועד. הדבר נובע מתכתיבי התרבות של התקופה, לפיהם דיון במחלות או בדברים לא נעימים נחשב לוולגרי, וכל מה שנעשה בבתי האצולה ובחצר הקיסר היה אמור להיות עטוף באלגנטיות רבה. הקיץ ביפן מתאפיין בגשמי מונסון כבדים בחלקו הראשון ובחום קיצוני בחלקו השני, לכן זו הייתה למעשה תקופה קשה ומועדת למחלות ומגפות, והטקסים שבוצעו בתחילת הקיץ ובמהלכו, אסטטיים ככל שיהיו, נועדו לספק הגנה מפני הרעות האלה. לוח השנה של אצולת היאן נבנה סביב טקסים ומועדים שנתיים שלרוב היו קשורים למניעת מחלות ואסונות למיניהם הקשורים לעונות שנה, אך הביטוי החיצוני שלהם נבנה סביב אסטטיזציה של הטבע והפיכתו לחלק מהתרבות האלגנטית.

ימי הביניים – כבוד ללוחמים

עם קריסתה של תרבות היאן ועליית תרבות הלוחמים מסוף המאה ה-12 ואילך, השתנה גם צביונו וביטויו של המועד. מתקופת קמקורה (1185-1333), היום החמישי בחודש החמישי, בנוסף לאספקט של היטהרות והגנה מפני מחלות, החל לקבל הקשר של חגיגת האומץ והגבורה של הלוחמים. המילה אירוס  (菖蒲, shōbu) היא בעלת צליל זהה למילה שתרגומה המילולי הוא "כיבוד עוז רוח הלוחמים" (尚武, shōbu) וכך הפך המועד ליום בקשת שלומם, בריאותם והצלחתם של לוחמים וליום בו הלוחמים הצעירים הציגו את יכולות הלחימה שלהם.

 תקופת אדו – המצאת מסורת חדשה עבור אנשי העיר

תקופת אדו, בה קרנה של האצולה העתיקה שקע לחלוטין והמדינה נוהלה תחת שלטון צבאי של משפחת טוקוגאווה, הביאה עמה יציבות, שלום ופריחה תרבותית עירונית. החגים והמועדים שבעבר צוינו בקרב האצולה הפכו לנחלתם של סוחרים ואומנים שהתגוררו בערים הגדולות, כמו אדו (היום טוקיו) ואוסקה. אנשי העיר פיתחו תרבות פנאי עשירה שכללה, בין היתר, ניכוס, פיתוח ולעיתים עיוות של מנהגי האצולה העתיקים. זו גם התקופה בה הכריזו השלטונות על החמישי של החודש החמישי כאחד מ"חמשת המועדים העונתיים" (五節句, gosekku) הרשמיים (ארבעת המועדים הנותרים היו 7.1, 3.3, 7.7, 9.9) וצביונו כיום של בנים התבסס.

כמו אצולת היאן בעבר, קישטו אנשי העיר הפשוטים את בגדיהם ואת בתיהם בפרחי אירוס, ובנוסף גם פיתחו מנהגים חדשים, כמו המנהג של שתיית יין אירוס ורחיצה באמבט עם פרחי אירוס. ביומן המסע המפורסם שלו הדרך הצרה לאוקו, מספר המשורר מאצואו באשו על ביקורו בסנדאי ביום "שבו מקשטים את הגגות באירוסים" ועל התיידדותו עם משורר ואומן הדפסי עץ בשם קיטאנוֹיה קָאֶמוֹן, שכמתנת פרידה נתן לבאשו סנדלי קש עם רצועות קשירה צבועות בכחול עמוק. באשו מעריך את רגישותו של ידידו החדש ומכנה אותו "איש אנין טעם" ומחבר הייקו:

あやめ草足に結ん草鞋の緒

את האירוסים

קלעתי לי לרגלי –

שרוכי סנדלים [2]

בחג הזה אנשים רגילים, בעלי בתים, מקשטים את בתיהם באירוסים, אך לבאשו, שבחר לחיות כנווד אין בית שיוכל לקשטו. הסנדלים מסמלים את הנדודים של באשו, הם בעצם ביתו. קאמון מעניק לו מתנה שערכה הוא גם אסטטי וגם מגן, שכן במסעותיו המשורר הנווד חשוף לסכנות יותר מאדם רגיל.

אך לא רק האסטטיקה והאלגנטיות עניינה את האנשים בתקופת אדו. הם חיקו לא רק את התרבות של האצולה העתיקה, אלא גם את התרבות של אצולת הסמוראים – האצולה החדשה. במשפחות הסמוראים היה נהוג ביום זה להציג על גדר האחוזה דגלים עם סמל המשפחה (家紋, kamon) וגם שריונות, קסדות ופרטי לוחמה שונים כסמלים לכוח של המשפחה. בהמשך החלו משפחות הסמוראים, שכבר לא היו לוחמים בפועל אלא פקידים במנגנון הביורוקרטי של שלטון טוקוגאווה, להציג בובות הלבושות בכל הפאר וההדר הלוחמני. אנשי העיר, שלא הורשו לרכוש את פרטי הלוחמה, החלו להכין בובות לוחמים מנייר ולהציגן. בשיא פריחתה התרבותית של תקופת אדו (תקופת גנרוקו, 1688-1704), המנהג של הצגת הבובות עבר מהחוץ אל הפנים, מה שהביא לכך שגם אנשי העיר, שלא יכלו על פי החוק להציג את עושרם בפרהסיה, יכלו כעת להציב בבתיהם בובות עטויות שריון וקסדות מפוארים.

מימין: קינטארו של Utagawa Kuniyoshi מתקופת אדו, משמאל: קינטארו מודרני

הבובות היו לא רק של סמוראים עטויי שיריון, אלא גם של דמות פולקלור ידועה – "ילד הזהב", קינטארוֹ (金太郎). האגדה על ילד הפלא, בעל כוחות יוצאי הדופן הנלחם במפלצות למיניהן, הייתה קיימת לפחות מתקופת קמקורה, אבל בתקופת אדו הפך קינטארו לגיבור תרבות ממש ולא יכול היה שלא להיווצר קשר בין דמותו לבין יום חגם של בנים. היום קינטארו ממשיך לככב, כשבובות וממתקים בדמותו נמכרים בכמויות גדולות לקראת החג. לסיפור (וגרסאותיו השונות) של קינטארו מגיעה התייחסות נפרדת, לכן כאן אסתפק רק בדיוקנו.

Utagawa Hiroshige, מתוך "מאה מראות מפורסמים של אדו"

סממן נוסף של החג הוא דגלי הקרפיון (鯉のぼり, koinobori), וגם כאן אפשר לראות כיצד המנהגים של אצולת הסמוראים חלחלו אל העם. כשנולד בן במשפחת השוגון, היה מקובל להניף את דגל המשפחה עם סרטים בחמישה צבעים: אדום, כחול, צהוב, לבן ושחור. המנהג התפשט גם למשפחות הסמוראים האחרות ודגל כזה הפך לסמל של לידת בן במשפחה. במקביל בקרב אנשי העיר נולד הרעיון להשתמש בקרפיון, שהיה ידוע כסמל של התמדה והצלחה בחיים, בתור דגל, בדומה לדגל המשפחה של משפחות הסמוראים. המקור לתפיסת הקרפיון כסמל להתמדה והצלחה היא אגדה סינית עתיקה על קרפיון שהפך לדרקון. דגי הקרפיון ידועים בכך ששוחים נגד הזרם, אך העוצמה של המפלים בנהר הצהוב היא כה חזקה שאפילו דגי הקרפיון יתקשו לשחות שם. הקרפיון שיצליח להתגבר ולקפוץ במעלה המפל ימריא לשמיים כדרקון, מספרת האגדה. לפיכך היה קרפיון סמל ראוי לגבורה, עוצמה והתמדה של הבנים ולתקווה להצלחתם בחיים.

בתקופת אדו הקרפיון שהונף היה בצבע שחור, בתקופת מייג'י נוסף לו קרפיון אדום כזוג ומשנות החמישים של המאה ה-20 הופיע גם קרפיון כחול, כך ששלושת הקרפיונים סימלו משפחה. אפשר לראות בהוספת הקרפיונים גם שינוי בערכים של החברה, שהחלה לתפוס את המשפחה הגרעינית "אבא, אמא, ילד" כיחידה חשובה. לאחרונה אפשר לראות קרפיונים בצבעים נוספים, כמו ירוק וכתום, שנועדו לסמל את הבנים הנוספים במשפחה, ובמשפחות מסוימות בוחרים להניף קרפיון גם עבור בנות המשפחה (אולי יש כאן שוב סימן לשינוי בערכים בחברה היפנית, שמוכנה ליחס כוח התמדה וגבורה גם לבנות).

כמו לכל חג, גם מועד זה מתאפיין במאכלי חג מיוחדים לו, הכוללים עוגיות אורז מוארכות עטופות בעלי במבוק, צ'ימאקי (粽, chimaki), ועוגיות מוצ'י (עשויות מאורז כתוש) עטופות בעלי אלון, קאשיווה-מוצ'י, (柏餅, kashiwa-mochi). קאשיווה-מוצ'י הוא מאכל שהופיע בהקשר של יום הבנים רק במאה 18, כמשהו ייחודי באזור של העיר אדו והוא עדיין פופולארי יותר באזור קאנטו המזרחי מאשר באזור קנסאי המערבי, בעוד שלצ'ימאקי שורשים עמוקים יותר. צ'ימאקי הוא מאכל שהגיע מסין יחד עם המנהגים האחרים של היום החמישי בחודש החמישי. הסיפור של המאכל קשור לאחד המשוררים הראשונים והמפורסמים של סין, 屈原 Qu Yuan  (חי בין השנים 340-277 לפנה"ס), ששירת בחצרו של מלך 楚懷王 Huai  של ממלכת Chu בתקופת המדינות הלוחמות. הוא היה אדם בעל חוש צדק מפותח וניסה להזהיר את השליט מפני סכנה העורבת למדינתם מצד מדינת 秦国 Qin, אך אנשי חצר אחרים קינאו במעמדו ורקמו נגדו מזימה שבסופו של דבר הביאה להגלייתו. כשבמהלך גלותו נודע לו שבירת מדינתו נכבשה על ידי מדינת Qin, לא יכל Qu Yuan לשאת זאת והתאבד בטביעה בנהר Mìluó 汨羅. כשהבינו  אנשים שלא יצליחו להצילו, החלו לתופף בתופים ולזרוק אורז לתוך הנהר, גם כמנחה לנשמתו של המשורר וגם כדי להרחיק מגופתו את הדגים. אך דרקון רשע אכל את המנחות שלהם לפני שאלה הספיקו להגיע אל Qu Yuan. לכן האנשים החליטו לעטוף את האורז בעלי עץ אזדרכת, שאינם אהובים על הדרקון, ולכרוך סביב חוטים בחמשת צבעי המזל (אדום, כחול, צהוב, שחור ולבן). הם זרקו את החבילות האלה לנהר והמנחה הגיעה בהצלחה אל המשורר. עלי האזדרכת הוחלפו בבמבוק או בקנים, אך המנהג נותר גם בסין וגם ביפן.

האם יפנים רבים יודעים שהם אוכלים מאכל לזכרו של המשורר הסיני Qu Yuan? רוב הסיכויים שלא. האם יפנים רבים יודעים שהקישוט של אירוסים מגיע מהמנהג הסיני העתיק של איסוף עשבים להרחקת רוחות רעות ומחלות? כנראה שגם לא. אבל האם ישראלים רבים יודעים מדוע מסובבים סביבון ואוכלים סופגנייה בחנוכה? סביר להניח שלא. מנהגים הולכים ומשתנים בהתאם לחברה בה הם מתקיימים ושאת צרכיה הם משרתים. כך מנהג של היטהרות ריטואלית נוכח סכנה של מגפות הפך לחג של בנים. בחברה המודרנית הבנים, הגברים של העתיד, הם אלה שאמורים להגן על החברה מפני כל הרעות החולות, הם אלה שיהיו ראשי משפחות, פוליטיקאים וקברניטי הכלכלה, ולכן לשלומם והצלחתם בחיים יש לדאוג יותר מכל.

ולסיום, תמונה של בנטו חגיגי חמוד:

הערות

[1] Sei Shonagon, Pillow Book, trans. Ivan Morris (New York: Columbia University Press, 1991), p.64
[2] מאצואו באשו. הדרך הצרה לאוקו. תרגום: יעקוב רז (תל אביב: עם עובד, 2006), עמ' 43-44

מקורות:

Shirane, Haruo. Japan and the Culture of the Four Seasons. New York: Columbia University Press, 2012.

Rupp, Catherine. Gift-Giving in Japan: Cash, Connections, Cosmologies. California: Stanford University Press, 2003.

אתר המוקדש ל"יום הילדים": http://www.child55.com/

חוק החגים הציבוריים ביפן: http://law.e-gov.go.jp/htmldata/S23/S23HO178.html

נ.ב. הפוסט מתפרסם בעריכה מעט שונה גם באתר iAsia.

מודעות פרסומת

תגובה אחת ל-“5.5 – חג הילדים ביפן

  1. פינגבק: קינטארו, ילד הזהב | יפן מונוגטארי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s