צפרדעים מדברים וגיישות דיגיטליות

בפברואר 2011 יצא קובץ חדש של סיפורים קצרים מיפן בשם Digital Geishas and Talking Frogs: the Best 21st Century Short Stories from Japan. האמת היא שאחת הסיבות לכך שזמן רב נמנעתי מלקנות את הספר היא בדיוק השם שבחרו לתת לו. הייתה לי תחושה שאנתולוגיה עם שם כזה תאגד יצירות הזויות שאמורות לייצג את יפן הביזארית והאקזוטית, ואני לא אוהבת כשעושים אקזוטיזציה ליפן ומדברים על המדינה המורכבת ורבת הפנים הזאת (כמו כל מדינה אחרת) כמדינת הגיישות, הסמוראים והרובוטים. בסופו של דבר השתכנעתי שצריך לתת לזה סיכוי משום שראיתי שהקובץ כולל, בין היתר, סופרות כמו קירינו נטסואו (Kirino Natsuo) וטוודה יוקו (Tawada Yoko), שזה זמן רב שאני עוקבת בהערצה אחרי פועלן. הנחתי שגם סופרים שאת יצירותיהם לא הכרתי יתבררו כמעניינים. לשמחתי לא התבדיתי. כמעט כל הסופרים והיצירות שנבחרו היו מעניינים ומעשירים בדרכם, וגיליתי עבורי יוצרים מעניינים שאשמח להכיר יותר לעומק.

זאת באמת הסיבה לכך שאני אוהבת אנתולוגיות. קבצי סיפורים כאלה מאפשרים הכרות עם מספר גדול של סופרים, שאחרת אולי לא היה יוצא לי להכיר. גם אם עוקבים אחרי פרסומים חדשים ביפן, הרי שבהחלט אין זמן לקרוא את הכל ובאופן טבעי מתמקדים בנישה מסוימת. היות ואני עוסקת בשנים האחרונות בסופרות עכשויות, הסופרים היפניים היו בסוג של הדרה מהתפריט הספרותי שלי, ואנתולוגיות הן הזדמנות נהדרת להרחיב את אופקיי מעבר לעיסוק הצר שלי. האנתולוגיה מאפשרת לקבל טעימה מהעולמות הספרותיים של הסופרים ואולי לעורר תיאבון לעוד.

עם זאת, קריאה של אנתולוגיות יכולה להיות לא כל כך פשוטה ואפילו מתישה, משום שהיצירות המאוגדות בהן בדרך כלל שונות לחלוטין מבחינת סגנון הכתיבה, סוגה, נושא וכו'. הקורא נאלץ להתאים את עצמו בכל פעם מחדש לעולם אליו הוא נכנס. במקרה זה לסידור היצירות ולמתן קונטקסט יכול להיות תפקיד מכריע בהנגשה של היצירות לקורא.

ישנם שיקולים שונים לבחירת יצירות לאנתולוגיה, החל מהטעם האישי של העורכים ועד שיקולים של זכויות יוצרים וזמינות של תרגומים, ולא תמיד היצירות האופייניות או הטובות ביותר זוכות לייצוג. כך שהקורא עלול לפסול ולפספס סופר שאחרת היה יכול להיות מאוד מעניין עבורו. לכן, חשוב מאוד שהאנתולוגיות יספקו קונטקסט ליצירות הנבחרות, משום שחלקן לקוחות מאוספים מסוימים או משולבות בתוך עולם ספרותי ייחודי של יוצריהן. הדבר חשוב במיוחד כשמדובר ביצירות מתרבות פחות מוכרת, ואני מתכוונת לא רק ליפן, אלא גם אם מפרסמים, למשל, בארץ אנתולוגיה של סיפורים קצרים של סופרים צרפתיים.

בקובץ הסיפורים Digital Geishas and Talking Frogs העורכת Helen Mitsios לא מסבירה מדוע בחרה את הסיפורים המסוימים וגם לא מסבירה את הסדר בו בחרה לסדר אותם. היא אומרת בהקדמה שהרגישה פחות עורכת ויותר מארחת המנסה להרכיב רשימת אורחים מושלמת למסיבה, ואכן רשימת האורחים שלה מרשימה ביותר, אך סדר הישיבה במסיבה נשאר בגדר מסתורין. נכון, הספר נפתח ונחתם עם סיפור על משולש רומנטי, אבל לא כל כך ברור מה קורה בין לבין. ובכל זאת היה נהדר להתוודע לכל האורחים המכובדים שבמסיבה.

הדבר שבאמת ציער אותי זה היעדר התייחסות ליצירות עצמן. וודאי, לא חייבים לתת קונטקסט לסיפור כדי ליהנות ממנו, אך לעיתים הדבר עשוי לתרום רבות לקורא ובמקרים מסוימים הוא אף הכרחי. לפני כל סיפור העורכת מביאה תיאור קצר של הסופר, שכולל בדרך כלל את שנת ומקום לידתו, מוסד אקדמי שסיים ואת רשימת הפרסים שקיבל. אף על פי שמידע זה מעניין, הוא אינו תורם כלל לקריאת הסיפור הבא אחריו, משום שכלל אינו מתייחס אליו. היה נחמד אם היו מציינים, למשל, שהסיפור של קירינו "The Floating Forest" (ביפנית: 浮島の森, Ukishima no mori) מבוסס על חייו של הסופר המפורסם טניזקי ג'ונאיצ'ירו (Tanizaki Jun'ichirō) שבגד באשתו צ'יאו (Chiyo) עם אחותה ומאוחר יותר עודד יחסים בין אשתו לבין חברו הסופר והמשורר סאטו הארואו (Satō Haruo).

במקרה של הסיפור של קירינו ניתן כמובן לקרוא את הסיפור ללא התייחסות לאירועי חייו של טניזקי, אך בשני סיפורים במיוחד הורגש מחסור בקונטקסט: אחד הוא "To Khabarovsk" (ביפנית: ハバロフスクへ ) של טוואדה יוקו (Tawada Yoko)  והשני "As Told by a Nocturnal Witness"(ביפנית: 夜の目撃談, Yoru no mokugeki dan) של Jungo Aoki. הסיפור של טוודה הוא למעשה לא סיפור, אלא פרק מתוך ספר שנקרא  הנוסעים החשודים של רכבת לילה (容疑者の夜行列車, Yōgisha no yakōressha). בספר הגיבורה היא רקדנית הנוסעת ברכבת ברחבי אירופה להופעות. לא תמיד היא מצליחה להגיע למחוז חפצה, לעיתים היא מפספסת רכבת, לעיתים עולה על רכבת לכיוון אליו בכלל לא התכוונה. כל פרק הוא עוד מעבר בדרכה והפרק החותם את הספר הוא "אל עיר שאינה קיימת". אכן אפשר לקרוא כל אחת מהתחנות בנפרד, אך קצת חבל שהקורא שלראשונה נתקל ביצירות של טוואדה ייקרא פרק מאמצע של יצירה ויחשוב שמדובר בסיפור עצמאי. בניגוד לספר של טוודה אותו קראתי בעבר, את Aoki Jungo פגשתי בקובץ סיפורים זה לראשונה. לאחר חקירה בלשית קצרה (שם הסיפור ניתן רק באנגלית וללא תאריך פרסום) גיליתי שמדובר בסיפור מתוך קובץ שעוסק בעיר טוקיו ושנקרא ובינתיים בטוקיו (この間東京でね, kono aida tōkyō de ne). ממה שהצלחתי ללקט מביקורות מדובר בסיפורים קצרים שהעיר טוקיו עצמה הכתיבה את סגנון כתיבתם, כל סיפור הוא תמונת קטנה של עיר וכל הסיפורים ביחד מצטרפים לכדי קו רקיע אחד. סגנון הכתיבה מאוד לא שגרתי וראיתי מגיבים רבים שהביעו הסתייגות מהיעדר היגיון עלילתי, אבל אותי הסיפור הרשים מאוד, במיוחד כשהבנתי שמדובר אך בתמונה קטנה מהעיר היקרה לליבי טוקיו. הקפיצה בין גוף ראשון לשלישי, החתולים המיוחמים המייללים בלילה, הבחורה שעומדת להיות בהיריון אך עוד לא יודעת את זה בתחילת הסיפור – אלה חומרים של סיפור טוקיו טוב או כך לפחות הרגשתי. הספר כבר מככב ברשימת "הספרים שצריך להזמין מיפן" שלי.

בנוסף לסיפורים שהזכרתי, יש באנתולוגיה עוד מספר סיפורים מעולים. למשל, בסיפור The" Bonfire" (ביפנית: 送り火, okuribi) מצייר Horie Toshiyuki בצורה מאוד לירית ורגישה את יחסיהם של בעל ואישה בעיירה נידחת, המתמודדים עם מותו של בנם. ובסיפור "The No Fathers Club" (ביפנית: ててなし子クラブ, tete nashi ko kurabu) של Hoshino Tomoyuki, לעומת זאת, מתמודד תלמיד תיכון עם מותו של אביו, על ידי הקמת מועדון מיוחד, במסגרתו יוכלו לדבר על האב שאיננו.

יצירות אחרות היו פחות לטעמי, אך יכולות להוות עניין עבור קוראים אחרים. למשל, אני לא חסידה של סיפורי "הנוער האובד", משום שזה נראה לי נושא לעוס ולא מעניין, שלעיתים מטופל בצורה יותר מדי גסה. עם זאת, למי שרוצה לקרוא קצת על נוער עבריין אך מלא הרגש עשוי ליהנות מהסיפור הארוך ביותר באוסף "Ikebukoro West Gate Park" של אישידה אירה (Ishida Ira). מי שמעוניין קצת בכתיבה "לא מתנצלת ואמיצה של אישה צעירה" ישמח למצוא בקובץ את הסיפור "Delilah" של קנהארה הירומי (Kanehara Hiromi) שאחרי זכייתה בפרס אקוטגאווה על Snakes and Earings ב-2004 ממשיכה לכתוב על גיבורות שרק הסקס יכול לגרום להן להשתחרר מהדיכאון והשעמום של חיי היומיום.

התקווה של הלן מיטסיוס שהאורחים יהיו מעניינים כל אחד בזכות עצמו וכולם ביחד, התגשמה, ולמרות חסרון קל של מארחת שתציג את האורחים, המסיבה הייתה מאוד מוצלחת. רק עוד התייחסות אחת אחרונה לשם הספר לסיום הפוסט. נראה שהרעיון של הספר היה להציג את התמודדותה הספרותית של יפן עם מאה 21 ולשם כך נקראה לדגל הגיישה הדיגיטלית, שלא מופיעה באף אחד מסיפורי הקובץ. הצפרדע, אתם אולי יכולים לנחש, הוא של מורקמי מ"צפרדע-קון מציל את טוקיו" אותו אפשר לקרוא גם בעברית בתרגום של מיכל דליות בול בקובץ ריקוד האדמה, אבל הגיישה היא תרגיל שיווקי של העורכת, שכמעט גרם לי לפספס את הסיפורים הנהדרים שליקטה.

 Mitsios Helen, ed. Digital Geishas and Talking Frogs: the Best 21st Century Short Stories from Japan. Boston: Cheng&Tsui Company, 2001.

מודעות פרסומת

4 תגובות ל-“צפרדעים מדברים וגיישות דיגיטליות

  1. פינגבק: פרס "מישימה" לאָאוֹקי ג'וּנגוֹ פרס "ימאמוטו" להראדה מאהא | יפן מונוגטארי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s