נוסקה אקיוקי – סיפורי מלחמה לילדים

ביום חמישי האחרון נכחתי באירוע השקה של ספר חדש שתורגם מיפנית לעברית: ללא ספק אירוע נדיר ומאוד משמח במחוזותינו. הספר שיוצא לאור הוא סיפורי מלחמה לילדים של נוסקה אקיוקי (野坂昭如, Nosaka Akiyuki) בתרגומו של ארז יוסקוביץ'. קודם כל מדובר בתרגום נהדר של טקסט שבכלל לא פשוט לתרגום, כך ש-thumbs up לארז על העבודה הקשה והמעולה שעשה. ודבר שני, מדובר בקובץ סיפורים מאוד מיוחד שנכתב על ידי אדם מאוד יוצא דופן. בספר מתמודד נוסקה עם זכרונותיו ממלחמת האוקיינוס השקט (מלחמת העולם השנייה בשבילנו) בדרך מאוד ייחודית, שאינה דומה לדרכם של סופרים אחרים שעסקו ועדיין עוסקים בחווייה של אותה מלחמה.

הספר יגיע לחנויות הספרים במהלך חודש אפריל.

באירוע ההשקה ד"ר שונית שחל פורת אמרה שאת קורות חייו של נוסקה ניתן לראות כסיפור מז'אנר ה"רשומון", כלומר, למרות היותו דמות מאוד ציבורית ומוכרת ביפן ולמרות שפרטים רבים על חייו ידועים, נשארת עמימות מסוימת בביוגרפיה שלו, המאפשרת פרשנויות רבות גם של דמותו וגם של יצירתו. נוסקה אקיוקי הוא סופר, זמר, פזמונאי, לשעבר איש פרלמנט (למשך חצי שנה), שדרן רדיו, לוחם למען חופש הביטוי, והאדם שמאחורי הסרט המצויר המצליח "קבר הגחליליות" של אולפני ג'יבלי (שלא רבים יודעים שהוא מבוסס על סיפורו של נוסקה). נוסקה ידוע כסופר רציני, אך גם כמי שכתב את Erogotoshi-tachi (הפורנוגרפים) וכמי שבהיותו עורך של מגזין בשם Omoshiro hanun (חצי בצחוק) פרסם סיפור פורנוגרפי קצר שכביכול מיוחס לנגאי קאפו (Nagai Kafū, סופר ידוע מתחילת המאה ה-20) עליו הואשם ב"פרסום דברי תועבה". הוא גם ידוע כפוליטיקאי, כלוחם נגד שחיתות שלטונית ובעד חופש הביטוי וכמי שהביע רגשות של חוסר נוחות אל מול סמלי המדינה – הדגל וההימנון – משום שאלה סמלים שבשמם נהרגו אלפי בני אדם במלחמה. דמותו של נוסקה כה מורכבת ואירועי חייו ופועלו כה מגוונים שאין זה המקום לדון בהם לעומק, אבל נדמה לי, שהיציאה לאור של סיפורי מלחמה לילדים היא הזדמנות מצוינת לדבר קצת על הסופר ועל יצירתו.

נוסקה ויצירתו

נוסקה אקיוקי נולד בשנת 1930 בעיר קמאקורה (Kamakura). הוריו נפרדו זמן קצר לפני לידתו ואמו נפטרה חודשיים אחרי שילדה אותו, והילד הועבר לטיפול של קרובי משפחה בעיר קובה (Kobe). בגיל 11 הוא ראה בטעות את תעודת הלידה שלו וגילה שהוא למעשה ילד מאומץ ושגם שתי הבנות שחשב לאחיותיו הקטנות גם הן מאומצות. מאותו רגע ידע שאי שם בעולם נמצא אביו הביולוגי, אותו מעולם לא הכיר. אביו המאמץ עבד בתפקיד מנהלי בחברה שעסקה ביבוא והפצה של דלק והיה ביכולתו להביא מספיק שמן בישול הביתה כדי להחליף אותו במצרכי מזון, ולכן המשפחה לא סבלה במיוחד ממחסור במהלך שנות המלחמה, כפי שסבלו רבים. אך אביו המאמץ נהרג במהלך סדרת ההפצצות הקשות על קובה ביוני 1945 ובאותן ההפצצות אמו המאמצת נפגעה קשה, כשאחת הפצצות נפלה על ביתם והעלתה אותו באש. האם אושפזה בבית החולים ונוסקה נותר לבד עם אחותו הקטנה יותר, בת שנה וארבעה חודשים (האחות היותר גדולה נפטרה קודם לכן ממחלה). הם פנו לבית של קרובי משפחה, אך נאלצו במהרה לעזוב משום שבני המשפחה שם לא היו מוכנים להאכיל עוד שני פיות, כשלהם עצמם לא היה מה לאכול. נוסקה ואחותו נאלצו לעזוב ונדדו ברחובות עד אשר הגיעו למשפחתו של חבר של נוסקה במחוז פוקואי (Fukui). בסופו של דבר רק נוסקה שרד את המלחמה ואחותו נפטרה.

החוויות שחווה נוסקה המתבגר במהלך המלחמה ובמיוחד המוות של אחותו מעולם לא הניחו לו. בסיפור "קבר הגחליליות" שהתפרסם ב-1967חוזר נוסקה אל החוויה שלו בשלבים האחרונים של המלחמה. הסיפור מבוסס על חייו של נוסקה, אך יש הבדל מהותי: בסיפור הגיבור סייטה (Seita) לא שורד את המלחמה ולא נאלץ להתמודד עם זכרונותיו. אחותו של סייטה, סטסוקו (Setsuko) היא ילדה בת ארבע ולא תינוקת בת שנה וארבעה חודשים, ושני הילדים מתים מוות טהור, גם אם נוראי. ב"קבר הגחליליות" סייטה מתואר כאח דואג, המוותר על האוכל שלו למען אחותו, בעוד שלפי עדותו של נוסקה עצמו, הוא תמיד רצה לוותר על האוכל למען אחותו, אך בסופו של דבר אכל גם את המנה שלה ואף הרביץ לה כשהיא בכתה מרוב רעב. לא ברור אם מה שמעיד נוסקה על עצמו הוא אמת או לא, אך ברור ללא ספק שהמוות של האחות הקטנה שלו המשיך לרדוף אותו במהלך חייו. מה שמעניין ב"קבר הגחליליות" ומזכיר את הסיפורים בסיפורי מלחמה לילדים, הוא הוצאת הגיבורים אל מחוץ לחברה המוטרפת על ידי המלחמה. סייטה בוחר בעצמו לעזוב את בית הדודה אצלה הילדים חוסים לאחר מות הוריהם, ובכך הוא מביע התנגדות פאסיבית למלחמה. סייטה ואחותו, שלא שורדים את המלחמה, הם שרידי האנושיות והחמלה, להם אין מקום בתקופת מלחמה, בה כל אחד רק מנסה להציל את עצמו.

כמו ב"קבר הגלחליליות", הגיבורים בסיפורי מלחמה לילדים לא שורדים, אך הם מצליחים ליצור אי של אנושיות וחמלה בעולם המעוות של מלחמה, המצטיירת ככוח עצום ונורא הפוגע בכל אחד ואחת, בין אם אתה בצד א' או בצד ב', אם אתה משתתף במלחמה באופן פעיל או לא, אם אתה עושה בחירות מודעות ואו הולך עם הזרם, ובין אם אתה מציית לחוקים ובין אם לא. הגיבורים של הסיפורים הם לא תמיד בני אדם, ביניהם ניתן למצוא לוויתן, תוכי, פיל וכולם מתים בחמישה עשר בחודש השמיני 1945, היום בו הוכרזה תבוסתה של יפן או מספר ימים לאחר מכן.

סיפורי מלחמה לילדים?

כשקוראים סיפורים בהם בתים עולים באש מעוצמת ההפצצה, בני אדם מתאכזרים אחד כלפי השני וילדים ובעלי חיים תמימים מתים בהפצצות או ברעב, אי אפשר שלא לתהות האם הסיפורים האלה באמת מיועדים לילדים, וזו גם השאלה שהועלתה בהשקה של הספר. הדעות היו חלוקות, אך נראה שהרוב נטה לראות בסיפורים אלה ספרות למבוגרים. זאת, כמובן, שאלה מאוד מורכבת כי צריך לשאול את עצמנו מה זה "ספרות ילדים" וגם לשאול את עצמו מה זה "ילדים".

הסיפורים התפרסמו לראשונה במהלך שנת 1970 בעיתון פוג'ין קורון (פורום נשים), שקהל היעד שלו הוא נשים והמאמרים שלו נוגעים במגוון רחב של נושאים החל מענייני היום ועד לעצות בנוגע לנישואים. בנוסף העיתון מפרסם יצירות מקוריות בהמשכים וכמה מהסופרים הבולטים של יפן כמו קוובטה יסונארי, אקוטגאווה ריונסקה, אריושי סוואקו ומישימה יוקיו פרסמו את יצירותיהם בעיתון זה. נראה שהסיפורים של נוסקה התקבלו היטב, משום שאחרי הסיפור הראשון הוזמנו אצלו סיפורים נוספים ובסך הכל התפרסמו בעיתון שניים עשר מהם. בשנת 1971 יצא לאור אסופה של סיפורי מלחמה לילדים (戦争童話集, sensō dōwa shū). האם ראה נוסקה את הילדים כקהל היעד שלו? ככל הנראה שלא, אם לשפוט לפי אחרית דבר שצירף לאסופה (תרגום של ארז יוסקוביץ'):

"בני אדם, בעלי חיים וצמחים חוו כולם את זוועות המלחמה, שכן בתור יצורים חיים הם היו תמיד בצד שנהרג. הטענה שהם מתאימים להיות הגיבורים של סיפורי ילדים היא אמנם מעט מוזרה, אך הם עולים בדימיון בקלות. כלל לא הקדשתי מחשבה לגילו של הקורא. כוונתי היתה לכתוב בסגנון פשוט, ובמובן זה 'סיפורי ילדים' היו בידי רק אמצעי. כשכתבתי את הסיפור הראשון לא יכולתי להחליט אם זה סיפור ילדים, אבל הבנתי שבאמצעות שימוש בתבנית זו אוכל ליצור תחושת ריחוק מהמציאות".

נוסקה פשוט רצה לשים במילים את תחושותיו והתבנית של אגדות וסיפורי ילדים ככל הנראה התאימה לו ביותר לתיאור המציאות הסוריאליסטית של מלחמה, שכן למלחמה יש את היכולת לעוות את המציאות הרגילה. התרחשויות והתנהגותם של בני אדם במהלך המלחמה אינם דומים לחיי היומיום הרגילים ולכן התבנית של סיפורי ילדים, שמצד אחד מציעה אפשרות של תיאור מרוחק ולא רגשי ובה בעת מדגישה את המציאות, כה מתאימה להדגשה של עוצמת הזוועה של מלחמה.

אין ספק שזו לא ספרות לילדים בני חמש, אך אין ספק גם שזו לא רק ספרות מבוגרים שראוי לה להיות מורחקת מהישג ידם של ילדים. נהפוך הוא, נדמה לי כי זו יכולה להיות ספרות ראויה לבני נוער. נראה שגם יפנים חשבו שזה יתאים לבני נוער, שכן ד"ר שחל פורת סיפרה באירוע ההשקה שפגשה את האסופה לראשונה במחלקה של ספרות נוער בספרייה ביפן. בנוסף, חלק מהסיפורים הפכו לסרטי אנימציה ושודרו מ-2003 עד 2009 בערוץ אסהי (Asahi) ויועדו במיוחד לילדים. נכון, הסיפורים רוככו מעט בתהליך של הפיכתם לאנימציה, אבל אלה עדיין סיפורי מלחמה עם הפצצות, בתים נשרפים ואמא שהילד מדמיין אותה כעפיפון בעקבות פגיעה של פצצה.

אין בסיפורים שום תיאורים גרפיים של זוועות, הם פשוט מלאי עצב ומצביעים על חוסר האונים של האדם הקטן אל מול כוחות עצומים. אך האם זה משהו שילדים גדולים ונערים מתבגרים לא יכולים להתמודד עמו? אני זוכרת איך הופתענו אני וחבריי לכיתה כשגילינו שהסיפור "חוט העכביש" של אקוטגאווה ריונוסקה הוא סיפור ילדים. בסיפור פושע גדול בשם קנדטה נמצא בגיהנום בתוך חשיכה מוחלטת למעט היבהובי המחטים בהר המחטים ודממה מוחלטת למעט קול אנחותיהם של החוטאים, השוקעים וצפים מחדש בבריכת דם. קנדטה מקבל הזדמנות לצאת מהגיהנום באמצעות חוט עכביש אותו משלשל הבודהא מלמעלה, כשהוא נזכר שפעם קנדטה הציל עכביש קטן ולפיכך אולי מגיעה לו הזדמנות שנייה. אך קנדטה לא יודע לנצל את ההזדמנות. רשעותו וחוסר הרצון שלו לחלוק את החוט עם החוטאים האחרים שגם הם מתחילים לטפס עליו גורמת לחוט להיקרע וקנדטה נופל בחזרה לגיהנום. אני וחבריי בקורס יפנית בשנה השלישית ללימודינו היינו המומים שדבר כזה יכול להיות סיפור ילדים, ומצד שני ד"ר מיקה לוי-ימומרי, המורה שלנו ליפנית לא הבינה מה כל כך מפתיע אותנו. מעניין שאותה מורה, שהציגה את דמותו רבת הפנים של נוסקה באירוע ההשקה, אמרה שהיא לא חושבת שהסיפורים של נוסקה מיועדים לילדים. נדמה לי שהתכוונה לכך שנוסקה עצמו לא ייעד את זה במיוחד לילדים, וכאן נראה שצדקה, אבל הנקודה היא שסיפורים לילדים לא חייבים להיות עם סוף טוב. למעשה, אחד מסיפורי הילדים הכי פופולריים ביפן ואף מופיע כאזכור בסיפורי מלחמה לילדים הוא סיפורו של אורשימה טארו, הנער שעזר לצב ובתמורה קיבל אפשרות לחיות עם בתו של מלך הים. היינו מצפים שכאן יהיה הסוף של הסיפור, אך הסיפור ממשיך ומספר שאורשימה טארו בחלוף שלושה שבועות מתחיל לדאוג להוריו הזקנים ומבקש ללכת לבקרם. הוא מקבל תיבה מבתו של מלך הים אותה מתבקש לא לפתוח בשום אופן. כשמגיע טארו לחוף, מגלה כי חלפו למעשה שלוש מאות שנה וכי הוריו מזמן כבר לא בחיים ואיש אינו מכיר אותו. טארו העצוב פותח את התיבה שקיבל מבתו של מלך הים ובו ברגע הופך לזקן מופלג. הסוף. ואין אסופה של סיפורי ילדים שסיפור זה אינו מופיע בו.

אם כך, היעדר סוף טוב אינו פוסל את הסיפורים מלהיות סיפורים למתבגרים. נכון, לא רק סוף טוב אין בסיפורים אלה, שהם מלאי עצב ותיאורים של מקלטי טילים ומכונות קרב, אך עצב וראיית המציאות כפי שהיא גם הם אינם מונעים מסיפורים אלה להיות סיפורים לנוער. הסוף בסיפורים האלה עצוב משום שזו מציאות של מלחמה כפי שהיא, אך הסיפורים גם מלאים בחמלה. הדמויות הפורצות את מסגרת המלחמה, אינן תומכות בה ואינן לא תומכות, הן פשוט מתקיימות ומגלות חמלה ואנושיות (כן, גם בעלי החיים) שאולי נתקשה למצוא גם בסיפורים שאינם סיפורי מלחמה. לדעתי הסיפורים הם למבוגרים ולמתבגרים כאחד, בתקווה שנוכל למצוא בהם לא רק עצב וייאוש אלא גם חמלה וחסד.

ספרים נוספים של נוסקה אקיוקי:

רק ספר אחד של נוסקה תורגם לאנגלית, אולי בשם הפיקנטיות שבו. הספר נקרא באנגלית The Pornographers (ביפנית Erogotoshi-tachi, תורגם ב-1968 על ידי Michael Gallagher), בו נוסקה מאפשר יותר מהצצה בלבד אל תעשיית הסקס ביפן בתקופתו. זה היה ספרו הראשון של נוסקה ומיד עם צאתו ב-1963 זכה לפופולריות רבה ובשנת 1966 אף הפך לסרט בבימויו של אימאמורה שוהיי (Imamura Shohei). אגב, למי שמעוניין, עותק אחד ויחיד קיים בארץ של ספר זה בספרייה הלאומית בירושלים.

שני סיפורים קצרים שלו, Hotaru no haka (קבר הגחליליות) שכבר הזכרתי ו- Amrika hajiki (האג'יקי [סוג של אצה] אמריקני), המטפלים בטראומה של המפגש עם הכובש האמריקני והקושי לשכוח את שנות המלחמה והשלכותיה, שפורסמו ב-1967, זכו בפרס נאוקי (Naoki) היוקרתי.

מקורות:

נוסקה, אקיוקי. סיפורי מלחמה לילדים. תרגום: ארז יוסקוביץ. תל אביב: ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2012.

Igarashi, Yoshikuni. Bodies of Memmory: Naratives of War in Postwar Japanese Culture, 1945-1970. Princeton, N.J : Princeton University Press, 2000.

ותודה רבה לד"ר שונית שחל פורת ולד"ר מיקה לוי-יממורי על התובנות:)

8 תגובות ל-“נוסקה אקיוקי – סיפורי מלחמה לילדים

  1. פינגבק: כמה הערות על "מעשה בשועל" | יפן מונוגטארי

  2. אני חושבת ש"סיפורי מלחמה לילדים" זה שם אירוני. לא קראתי את הספר אך יכול להיות שהסיפורים הם לא באמת לילדים, כשם שהמלחמה היא לא לילדים ובכל זאת הם עוברים אותה… השם אוצר בתוכו המון טראגיות.

  3. גם באגדות המערב לא תמיד יש סוף טוב, כמו למשל בת הים הקטנה שבסיפור המקורי לא מצליחה לזכות באהבתו של הנסיך אותו הצילה והופכת לקצף ים (מעניין שזה מזכיר קצת את הסיפור שציינת של אורשימה טארו) ויש עוד דוגמאות…

  4. כמובן ניתן לקרוא את שם האסופה כאירונית או כסרקסטית. גיבורי הסיפורים הם ילדים ומבחינת המבנה הסיפורים דומים לאגדות ובתוך העטיפה הזאת אנחנו מקבלים סיפורים על זוועות המלחמה, אבל אלה גם באמת סיפורים שילדים (אולי לא הצעירים ביותר) יכולים לקרוא. תוכן הסיפורים הוא נורא, אבל מלחמה היא דבר נורא, ואם הילד מספיק גדול כדי, נגיד, לראות חדשות, הוא גם מספיק גדול כדי לקרוא את הסיפורים האלה, וללמוד על חמלה שניתן למצוא גם ברגעים האפלים ביותר. אני חושבת שיש משהו מאוד מסקרן בטשטוש הזה של קהל היעד. גם מבוגרים הם קצת ילדים ורוצים לפעמים לשמוע אגדות, אבל אגדות לא יכולות למלא את משאלותינו ולהשפיע על המציאות הנוראית של מלחמה. בכל אופן, ממליצה לקרוא ולהתרשם.

    מבחינת אגדות מערביות, אכן במקור לאגדות רבות לא היה סוף טוב, אבל בצורתן העתיקה הן לא היו כלל מיועדות לילדים. אלה היו אגדות שסיפרו אנשים מבוגרים בלילות החורף הקרים סביב האח (נגיד). הילדים גם היו שם, אבל כל תפיסת הילדות בעבר הייתה שונה. כשהאחים גרים פרסמו את הגרסה הראשונה של האוסף שלהם הם לא חשבו על ילדים כקהל היעד, וברגע שהתחילו לחשוב על ילדים (והמעמד הבורגני) כקהל יעד שינו וערכו מחדש את הסיפורים.
    ביפן זה לא קרה. האגדות, כמובן, עוברות עיבודים שונים, כך שיפנו לקהל יעד מאוד צעיר, אבל ככלל רוב האגדות נשארות עם הסוף הרע שלהם ולעיתים גם אכזרי (למשל בסיפור על הר מפצפץ [kachi-kachi-yama] לפעמים לא מספרים איך טנוקי בישל ואכל את האישה, אבל בהחלט מספרים על ההתעללות שספג הטנוקי מידי האנרב: גרסא מלאה בויקי: https://en.wikipedia.org/wiki/Kachi-kachi_Yama גרסת ילדים: http://web-japan.org/kidsweb/folk/kachi/kachi02.html).
    אגב, לגבי בת הים, זה שהיא הופכת אצל אנדרסן לקצף לא אומר שהסוף לא טוב. אם אני זוכרת נכון, היא הופכת שם לבת-אלמוות שעושה מעשים טובים או משהו כזה, בקיצור מסר נוצרי כלשהו, אבל הסוף הוא לא רע בכלל, אם מסתכלים עליו מנקודת מבט נוצרית ולא חמורנית-רומנטית, שרואה בנישואים את שיא השאיפות.

  5. תודה מאוד מעניין🙂 בקשר לבת הים הקטנה, בגרסה שאני פעם ראיתי בטלוויזיה בילדותי, לבנות ים אין נשמה כמו לבני האדם ולכן שהיא הופכת לקצף ים היא נעלמת… וכבת ים היא בת אלמוות. היא יכלה לחזור להיות בת ים אם הייתה הורגת את הנסיך, אך בשל אהבתה אליו לא הייתה מסוגלת.

  6. טוב אבל זה היה מזמן והייתי ילדה אז אולי לא הבנתי שהיה סוף טוב …:)

  7. כמובן יש לאגדות האלה אינספור גרסאות. עד כמה שאני זוכרת בגרסה המקורית שהועלתה על הכתב היה מן מסר נוצרי חיובי שכזה, אבל מאוד יכול להיות שקיימות גרסאות בהם הפכו את הכול לטרגדיה. אגדות זה ללא ספק נושא מאוד מעניין🙂

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s